Mano Flamenca

Melchor de Marchena - EL ARTE

2012-02-26T17:09:00.022-08:00

כמה הערות לגבי העבודה האחרונה שעשיתי. תירגמתי לעברית את הסרטון על מלצ'ור דה מארצ'נה. מדוע לעשות דבר כזה? הרי אנחנו חיים במאה 21, ופה מדובר במשהו כזה ארכאי, עתיק, בשחור ולבן ולו זאת הייתה ההיסטוריה שלנו אז מילא, אבל כך ... מה הטעם?

שאלה לגיטימית. התשובה הקצרה היא: כדי להזכיר מה זה פלמנקו. לא כמושג, אלא כחוויה. לא פגשתי אדם שנקשר לפלמנקו בזכות האצבעות המהירות שעושות אסכלות מטורפות, או בזכות תרגילי רגליים טכניים ... מי שנקשר, נקשר בזכות חוויה עמוקה שעורר פלמנקו בתוכו. חוויה אמיתית. אבל האם בעיסוק יומיומי, בתהליך אנחנו חווים את האמת הזאת, חיבור מוחלט עם הרגש...?

ובכן, הוידאו הזה הוא יותר ממה שיכול להראות בהתחלה. כן זה וידאו על האדם, על הפלמנקו ועל מהות הפלמנקו כדרך החיים ... על המעט ועל ההמון שבא לידי ביטוי במעט הזה.

אז הנה כמה הערות:

לקה וספריי

בתחילת הוידאו אנו רואים את בונה הגיטרות בתהליך עבודתו הקפדנית שם שכבות של לקה... האם אתם יודעים שבזמננו כדי להרוויח יותר כסף בפחות זמן יש בוני גיטרות שלא מהססים מלהשתמש בספריי? יש לקה ויש ספריי - חומר כימי שבאמצעותו לעין לא מקצועית הגיטרה נראית בדיוק אותו דבר כמו גיטרה מצופה בלקה. נראית כן, אבל לא נשמעת אותו דבר.

ואומנם בזמן כשהסרט הזה צולם לא ידעו עדיין על ספריי כדרך קיצור, אבל עכשיו לאחר שעברו כמה עשרות שנים, ההתחלה הזאת היא גם חלק מן פרשנות הסרט על מלצ'ור דה מארצ'נה.

ARTE

בטח שמתם לב שהשארתי את המילה "Arte" ללא תרגום. חיפשתי מילה מתאימה ולא מצאתי - כל מילה שעברה בראשי לא שיקפה את המשמעות המלאה של ARTE. מי שחיי בספרד מספיק זמן וספג פלמנקו לא בתנאיי המעבדה יודע שהביטויים כמו "tiene gracia", "tiene arte" הם בעצם המחמאות הכי גדולות שנותנים לאדם הפלמנקו. אומרים - !Qué arte tiene¡

גיטרה: מכלי ליווי לעצמאות. השלכות

הקריין אומר שגיטרה פלמנקו עברה שינוי מהותי. בפלמנקו מסורתי גיטרה נתפסה ככלי ליווי, ובתקופת הפלמנקו המודרני בזכות של פקו דה לוסיה ואומנים אחרים היא חולצה מכבלי התפקיד האורטודוקסי שלה וקיבלה את העצמאותה. מלצ'ור דה מארצ'ינה שהיה עד לשינוי הזה, כמו שאומר הקריין לא מזדהה עם המגמות העכשיוויות. מדוע זה כך?

ובכן, מדובר פה באמת בדבר מהותי מאוד שהוא לא רק התפתחות הגיטרה ככלי, אלא בערעור על חוויית הפלמנקו עצמה שצומחת מן החיים ובא לידי ביטוי קודם כל בשירה שדרכה מוצאים ביטוי הסבל והשמחה של האדם ושל העם הנודד. בתמונה הזאת שהיא בעצם ההשתקפות הכי קרובה של המציאות, הגיטרה היא כלי שעוזר לשירה, והנגן הוא בר שיח עם הזמר. לא סתם קורא מלצ'ור ל-Manolo Caracol כזמר עם ARTE: "כשהוא שר, אני מוציא מהגיטרה דברים שאני לא מכיר". כך נולד הפלמנקו האמיתי ... לא מתוך מחשבה וחזרות שבו כל אחד עושה תפקיד מאוד מוגדר מראש, אלא באופן ספונטני מתוך חיבור מוחלט לאדם אחר וחוויה משותפת עמוקה ... כמו באהבה אמיתית ולא במחזה תאטרלי על אהבה.

כשגיטרה חולצה מכבלי הקשר המסורתי הזה, היא נהייתה מתוחכמת ואם פעם הנגינה של גיטריסט פלמנקו הייתה קרובה לאדמה (גם שירה וגם הריקוד), מאז המהפך היא התפתחה מהבחינה הטכנית ונהייתה יותר אומנותית, יותר מלוטשת, יותר שלמה, אך גם ... במובן הכי עמוק ריקה.

היה לי קשה לנסח את הדברים האלה במילים וכל פעם כשהייתי כותב משפט, הרגשתי שמשמעותו נעלמת תוך כדי נסיונותיי הנואשים לתת רציונליזציה למשהו שהוא מעבר לשכל הישר, משהו שהוא רגש. אז חיטטתי בארכיון ההקלטות שלי ומצאתי את הראיון עם Diego del Morón, בן דוד של Diego del Gastor האגדי. הנה:

"כל הרומבה הזאת"

ואומנם מלצ'ור מנסה להיות פוליטקלי קורקט ולא להביע העדפות לגבי מקום המגורים ("אני אוהב את מדריד וגם את מרצ'נה"), נגנים ("בעבר היו נגנים טובים וגם עכשיו"), מפרגן לאחרים ("כולם יותר טובים ממני, אבל ה-ARTE שלי נמצא בתוכי"), כשזה מגיע לשירה הוא פולט "כל הרומבה הזאת", "היום כל אחד ששר נהיה עשיר, ופעם זה לא היה כך". לאור הוידאו השני שבו דיאגו אומר דברים ישר ובצורה בוטה, קל להבין ... לקה מול ספריי. חזרנו לנקודת ההתחלה.

אפשר לתרגם את המילה "arte" כ-"אומנות" ו-"מיומנות", אבל זאת לא משמעותה המקורית. ללא ספק Gypsy Kings הם אומנים גדולים עם מיומנות רבה, אבל ...

הצליל המחוספס של גיטרה פלמנקו

2012-02-13T05:45:00.000-08:00

כהמשך לראיון עם אלפרדו גונזלס הקלטתי את הוידאו הזה. מבחינתי הוא החשוב ביותר מתוך כל מה שעשיתי עד כה, כי פה אנחנו יורדים לעומקי הצליל המחוספס של פלמנקו ודרכי הווצרותו.

הצליל הפלמנקו מנקודת המבט של הנגן

מקור: ראיון עם בונה גיטרות אלפרדו גונזלס (חלק א')

Toma Q Toma - שרון שגיא

2012-02-05T02:44:00.000-08:00

היה זה יום גשום ומדוכדך מסוג הימים שכבר בבוקר אתה רוצה שהוא ייגמר ויבוא יום אחר. אני חולם על הקיץ, ואומנם אני יודע שאחרי כמה שבועות של חום אתחיל לקלל גם אותו, החום עדיף על הקור. לא סתם הפלמנקו התבשל באנדלוסיה ולא בפינלנדיה או אנגליה ...

בימים כאלה אני נזכר בשיר של יהודה הלוי "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב". בזמנו, לגמרי במקרה גיליתי את הפסל של הלוי במלגה. הוא היה מוזנח בין השיחים ומעטים ידעו על קיומו עד שמישהו שם פיסת קרטון גדולה הפונה מהלוי עצמו ומתלונן על גורלו המר. אז ספרדים נתנו לו כבוד ואפילו פתחו מרכז המבקרים על שמו. הרבתי ללכת אליו עוד כשהיה מוזנח ולשבת לידו. ראיתי בו סימן בדרכי ואותו ניסיתי לפרש. כמיהתו של הלוי לארץ ישראל הייתה כל כך גדולה שכשהיה מעל לגיל החמישים הוא עזב את הכל ויצא למסע לארץ הציון. כשהגיע לשערי ירושלים כמשחק הגורל חייו נגמרו.

אז אנחנו, אנשי פלמנקו היינו שם ... בספרד ואנחנו חיים פה ... בכמיהה לאנדלוסיה. לא אשכח כשחזרתי ארצה לפני שלוש שנים, הרגשתי את עצמי בכוכב לכת אחר. הלכתי לסטודיו דואנדה של שרון שגיא בירושלים, בו עשיתי את הצעדים הראשונים שלי אל תוך העולם הפלמנקו לפני שנסעתי לספרד. דיברנו וסיפרתי לה מה עשיתי. ואז היא שאלה אותי שאלת השאלות: "למה חזרת?" זאת באמת שאלת השאלות... וכן הרגשתי לא במקומי בשערי ירושלים ואחרי כמה חודשים חזרתי למלגה. עוד פעם הלכתי לפסלו של יהודה הלוי... לקח לי שנתיים עד שהחלטתי לחזור סופית ארצה ולהרגיש שלם עם ההחלטה הזאת. לאחר מכן, הבנתי שלא רק לי היה ויש את "הקטע הזה" ....

אז היה זה יום מדוכדך , גשום וקר, וכך היה נגמר, אילו לא הייתי נוסע למופע Toma Q Toma של Flamenco Natural שאליו הוזמנתי על ידי שרון שגיא. ביום של יהודה הלוי לנסוע למופע של שרון שגיא זאת בהחלט אות.

נסעתי כדי לראות אותה ואת חבריי על הבמה. כל פעם כשאני רואה אותם אני נדהם מחדש מכשרונם ומהדרך שעשו. אני זוכר איך זה התחיל לפני 8 שנים. יסמין לוי שעוד לא הייתה מפורסמת, העבירה חוג לשירת הפלמנקו ב-דואנדה וכל מי שרצה היה יכול להשתתף בו. מהחוג הזה התחילה דרכה יעל הורוביץ המדהימה. לא יודע מתי התחיל לשיר שוקי, אבל בטוח שזה גם התחיל משם. דואנדה היא מעבדת הכשרונות, ושרון ללא ספק היוותה ומהווה מקור ההשראה ותמיכה של תלמידות ותלמידים שלה.

המופע התחיל עם martinete - סגנון כבד, עמוק וטראגי – שירת חרשי ברזל, ביטוי לסבל של עבודה קשה.

לאחר הצרטרפו לשרון, יעל ושוקי חבריי ההרכב, אופיר עטר (גיטרה) וחגי לשם (קחון), ורקדניות הלהקה: שרון רמתי, מאיה כהן, שרון קמחי וירדן עמיר. בין הקטעים שהגיעו, מאוד אהבתי את ה- bambera ואת הסולו שניגן אופיר עטר. בהופעה של רמאנגר שעליה כתבתי קודם שמענו אותו שר ופה היינו עדים לכשרונו כנגן – גם כנגן בתפקידו המסורתי כמלווה שירה וריקוד וגם כנגן סולו.

Bambera

אופיר עטר מנגן את הבולריה

הפתעת המופע הייתה סיגל זיו רקדנית טרייבל באלי דאנס שילוב מרתק של ריקוד בטן עם תנועות הלקוחות מסגנונות מחול אתניים נוספים כגון: פלמנקו, מחול הודי וסופי. אף פעם לא ראיתי דבר כזה, ומה שמאוד הפתיע אותי זה שהמוסיקה שליוותה את הריקוד הייתה מוסיקת הצוענים הבלקנים.

-----------------------------------------------------------------------------------------------

היה זה מופע ססגוני המגשר בין מקומות שונים בנפש. שלמות כניגוד להרגשה של להיות קרוע בין לבין, להיות במצב של תשובה ואושר במקום שאלות טורדניות זאת דרך הפלמנקו. דרך השירה, הריקוד, הנגינה והחיבור ביניהם אנחנו מוצאים את עצמינו. דרך המתח וה-pelea שאדם מנהל עם עצמו ועם הסובבים אותו, נוצר דואנדה פלמנקו שהולך ומתכנס את תוך נקודה אחת ומתפוצץ, ומשליך את אלה שנמצאים על הבמה ואת אלה שצופים ושוטפים ליצירתו מעבר לגבול הרציונליות אל תוך החופש, אל תוך הרגש הטהור, אל תוך האור. אני לא לורקה, ולא אוכל לכתוב כמוהו, אבל מי שחווה את זה יודע על מה אני מדבר...

ולסיום אחד רגעי הקסם מהמופע. אולה Flamenco Natural!

ראיון עם בונה גיטרות אלפרדו גונזלס

2012-01-17T07:43:00.000-08:00

אחרי שחזרתי ארצה והתחלתי ללמד, הרבתי לבקר בחנויות המוסיקה. רציתי לראות מה יש להן להציע לאדם שרוצה לנגן פלמנקו. חיפשתי כלי שעליו הייתי יכול להמליץ לתלמידיי. גיליתי שמבחר גיטרות פלמנקו נע בין 1 ל-3 בחנויות גדולות וברוב חנויות קטנות אין אותן בכלל. גם הגיטרות עצמן הן בהחלט לא זולות. הדגם הפופולרי של Admira Flamenco שאותו ניתן לרכוש בספרד בסכום של פחות או יותר 1200 ש"ח עולה בארץ בסביבות 2000 ש"ח. הדגם Alhambra Flamenco 8Fp שנמכר פה ב-6000 ש"ח, הוא כ-2000 ש"ח יקר יותר מאותו דגם בספרד. ללא התייחסות לאיכויות הגיטרה עצמה, כדאי בכל זאת להעיר שכשמגיעים לסכום כזה, ללא עוררין עדיף כבר לקנות גיטרה עבודת היד...

הלכתי מחנות לחנות ולא מצאתי משהו שעליו הייתי יכול להמליץ לתלמידיי. פעם קראתי אצל מישהו שהוא "ממליץ בחום" על הגיטרה Yamaha למי שמנגן פלמנקו. כשהערתי לו על זה, הוא אמר שלצערו זה המצב בארץ... כוונותיו בטח לא היו רעות, אבל לכל אדם שיש לו ידע ונסיון בתחום ברור שהכלי הזה הוא לא כלי פלמנקו בכל המובנים. כמובן, זה לא רפואה ואף אחד לא ימות אם הוא ינגן Yamaha, כמו שהוא לא ימות עם ירקוד פלמנקו בנעלי הסטאפס, אבל לאדם שלומד לנגן ורוצה להתקדם ויחד עם זאת עובד קשה וחוסך כסף כדי לקנות גיטרה, מגיע לקבל כלי ראוי. להמליץ על משהו שהוא לא מתאים, אפילו אם לא בזדון, זה דבר בלתי אחראי.

המשכתי לחפש עד שמישהו סיפר לי על איזה בונה גיטרות ספרדי שנמצא במודיעין. הופתעתי... בונה גיטרות ספרדי בארץ?! נסעתי אליו. כך היכרתי את אלפרדו גונזלס. דיברנו בספרדית ובבית מלאכתו הרגשתי כאילו הגעתי לאי ספרדי באמצע האוקייאנוס. הבאתי לו את הגיטרות שלי לתיקון, והסדקים נעלמו כאילו לא היו. המשכנו את ההיכרותינו וגיליתי שמאחוריו סיפור מרתק, שאלפרדו נולד במשפחת אנוסי ספרד - יהודים שכדי לשרוד בתקופת גירוש ספרד המירו את דתם היהודית לנוצרית. את העובדה הזאת גילה אלפרדו בבית התפוצות כשהגיע ארצה אחרי שהתאהב בתמרי, אישתו לעתיד, - רקדנית פלמנקו ישראלית אותה הכיר במדריד. אחרי ההתגלות הזאת, נפרד אלפרדו מבית הקפה בו החזיק במדריד - מקום המפגש של אנשים מפורסמים, ומבית מלאכתו ועלה ארצה. סיפורו המרתק פורסם במספר העיתונים בארץ ואחת הכתבות הטובות ביותר שקראתי היא זאת:

http://www.mnews.co.il/article_focus.asp?article_id=11077

מאז עלייתו ארצה הקים אלפרדו בית המלאכה הקטן שלו שבו הוא יוצר ובונה גיטרות שטובי נגני העולם קונים ממנו. גונזלס הוא בין היוזמים והמארגנים של הפסטיבל הבינלאומי של גיטרה שמתקיים כל שנה בנתניה, והזוכה בו מקבל את הפרס היוקרתי - גיטרה עבודת יד שלו.

הרעיון לעשות ראיון עם אלפרדו התבשל עם הזמן. ככל שלימדתי ופגשתי אנשים, נשאלתי הרבה שאלות לגבי פלמנקו וגיטרה פלמנקו: שאלות שעל חלק מהן ידעתי לענות בוודאות ועל חלק לא. ניתן היה לסווג אותן לשתי קטגוריות. הראשונה היא כל מה שנוגע לייחודיות של גיטרה פלמנקו והצליל שלה. שנייה, לגבי הטיפול בגיטרה - דבר שלא רק מתחילים בתחום לא יודעים, אלא לא כל איש מקצוע יודע. אז היה זה רעיון מתבקש לפנות לאלפרדו ולהציע לו לענות על השאלות. חוץ מזה, אצלו סוף סוף מצאתי את מה שחיפשתי: כלי פלמנקו ראוי לאדם שלומד לנגן שהוא טוב מבחינת האיכות ונגיש מבחינת המחיר. משהו שעליו אפשר להמליץ בלי בושה לאדם שבא ללמוד לנגן.

כתוצאה מהראיון עם אלפרדו ערכתי שני סרטונים, שלכל אחד מהם ערך עצום - תמצית ומיטב הנסיון רב שנים. הנה הם לרשותכם.

חלק א: על ההבדל בין גיטרה פלמנקו לגיטרה קלאסית

חלק ב': איך צריך לדאוג לגיטרה

עשינו את העבודה הזאת בשבילכם. עכשיו תעשו משהו בשבילנו. תעריכו אותם, תכתבו הערות, שימו לייק, תעבירו אותן הלאה בפורומים, בפייסבוק. ספרו לחבריהם. זאת התרומה שלכם להעלאת הערך של תרבות הפלמנקו בארץ לפיתוח האומנות נגינה בגיטרה, וגם עזרתכם לנו לאומנים ומורים.

תודה מיוחדת לקארינה גל שעזרה לי ליצור את הסרטון הזה ולהפיק אותו.

פלמנקו וילדים

2012-01-12T08:07:00.000-08:00

אני רוצה לשתף אתכם במה שעשית לאחרונה.

אתמול העברתי סדנת היכרות עם פלמנקו עם ילדים במרגז הלימודי איגום בבאר שבע. הייתה זאת פעם ראשונה שעשיתי דבר כזה עם ילדים כל כך קטנים. אז הייתי צריך לוותר על התכנית המקורית ומה שהיה היה כמעט אלתור מוחלט עם ההיילאייט: "ועכשיו נעשה ריקוד פלמנקו בליווי הגיטרה. כל אחד רוקד איך שבא לו". ילדים הסתכלו עלי, אחרי זה על ההורים שגם לא ציפו לדבר כזה ... ואז התחילו להשתולל. היה שמח. יצאתי עם התחושה הלא ברורה "מה אני עושה פה ..." אחרי זה חזרתי הביתה, הסתכלתי בהקלטה וראיתי שהיה מגניב וכייף!

תודה למנהלת בית הספר איגום אלכסנדרה זליצ'ונוק ולמארק אפלמן שעזרו לי להקים ולקיים את האירוע. מקווה לשיתוף פעולה בעתיד!

שושי ישראלי: גשר התרבויות - בין מזרח למערב

2012-01-07T08:10:00.000-08:00

כשהייתי בספרד לא היו לי הרבה פגישות עם יהודי המקום. בחיפושי אחרי השורשים היהודיים של פלמנקו פניתי למספר אנשים מהקהילות היהודיות בדרום, אבל ככל הנראה הם ראו בי עוד אחד מישראלים רבים המשוטטים ברחבי אירופה וספרד בפרט ומנסים למצוא דרך להשתקע בחו"ל. אומנם "התירוץ" שלי היה רוחני ויפה, אך עדיין זה לא שיכנע אותם. פתחתי הרבה דלתות, אבל את הדלת הזאת לא הצלחתי לפתוח. ובעצם כל הידע והאינטויציות לגבי ההשתקפות התרבות היהודית בפלמנקו ולאידך צברתי בדרכים אחרות.

לפני כמה חודשים פתחה שושי ישראלי, רקדנית פלמנקו ישראלית שחייה 25 שנה בספרד, קבוצה בפייסבוק ושמה Puente de las Culturas - כלומר "גשר התרבויות". היה זה באמת דבר מתבקש והתחלתי לעכוב אחרי הדברים המתפרסמים שם. ייצרתי איתה קשר והבנתי שמדובר באדם מיוחד במינו. שושי היא לא רק רקדנית ומייסדת בית הספר Cobeña Flamenco במדריד עצמה, היא יחד עם נועה גור יוזמות של המפגש הארצי "לילות הסביאנס" שהתקיים בפעם הראשונה באפריל בשנה שעברה בת"א, ויתקיים גם השנה. היא סיפרה לי על עבודת הטיפול בפלמנקו שהיא עושה עם האנשים עם הפרעות נפשיות בהולנד. ובספרד היא הקימה פרויקט שיקום מיוחד במינו ... מי היה מעלה על דעתו שאישה ... ישראלית ... תעבוד עם צוענים הכלואים בבתי סוהר ותעשה להם שיקום דרך האומנות שלהם - דרך הפלמנקו... לאחרונה יצא הסרט Entre las rejas (בין הסורגים) על עבודתה עם האסירים הצוענים והוא זכה במקום הראשון בפסטיבל הסרטים הדוקמנטריים בספרד.

ראיון עם שושי ישראלי בטלוויזיה ספרדית

אז כששושי הייתה בארץ בביקור קצר, נסעתי להכיר אותה באופן אישי. ראיתי אותה בהופעת לאדינו שעשתה עם בטי קליין ואנסמבל "סוף מערב", אחרי שירדה מהבמה הלכנו לאחת המסעדות הסמוכות לסוזן דלל ועשינו שם חוארגה פלמנקה. לאחר מכן המשכנו את הכרותינו באחת הסדנאות שהעבירה.

המפגש בין לאדינו לפלמנקו

אני מעריך שלרצון הזה לגשר בין התרבויות פרט לכמיהת האדם להבנת זהותו האישית שיש את זה לכל אדם ששואף למודעות עצמית והבנת ייעודו, לשושי יש מוטיב אישי מאוד חזק, כי ילדים שלה נולדו בספרד וצורך להקנות להם זהות ולתת מענה לשאלות הוא זה שדחף ודוחף אותה למצוא את המכנה המשותף המחבר בין התרבויות - בין אומנות הפלמנקו, לאדינו וזהותינו היהודית העכשווית.

אני כותב את הדברים האלה הן מתוך ההערכה העמוקה לאדם ולמעשיו שתורם לחיי בני אדם ולתרבותינו והן מתוך ההזדהות עם המטרה לפתוח את האופקים החדשים של יצירה, לחבר בין האנשים בפועל ולתרום לחייהם.

זאת הבשורה שאיתה יצאתי מהמפגש עם שושי ישראלי.

מתוך הסדנא עם שושי ישראלי. עשינו גואחירה ובולריה. היה קל לנגן איתה.

Manitas de Plata - וירטואוזיות ללא תכלית

2011-12-25T04:38:00.000-08:00

כל מי שלומד לנגן או לרקוד פלמנקו שואל את עצמו "מתי אני אדע לנגן/לרקוד טוב?". יש לי כבר סוג של אינטואיציה מתי התלמיד ישאל אותי את השאלה הזאת. ואני משיב בדרך כלל שזה ייקח לו פחות זמן ממה שזה לקח לי.

במשך 3 שנים ראשונות בספרד, לא היה לי מורה, למדתי ממה ששמעתי וראיתי. לפני שהגעתי לצוענים יצא לי להיות ארבע פעמים בבית הספר המפורסם Carmen de las Cuevas שבגרנדה. עוד לפני שנסעתי לספרד שמעתי על המקום ואליו שאפתי להגיע. כל המורים שלימדו היו נגנים מצויינים, אבל הבנתי בשלב יותר מאוחר שמה שהם לימדו היה מה שהעסיק אותם והתאים לרמה שלהם - קטעים או יצירות שלמות של פקו דה לוסיה וטומטיטו והם לא טרחו אז ללמד את דברי היסוד לאנשים שבאו ללמוד. לא פלא שאחרי ישבתי שנים על הקטעים האלה ואומנם ניתן היה לזהות אותם, היה נראה שמשהו לא נכון בכל הלימוד הזה ... כמה עוד שנים צריך להשקיע כדי שסוף סוף זה ישמע כמו שצריך. לא עדיף לנגן משהו פשוט, אבל לעשות את זה טוב, במקום לנגן פקו דה לוסיה רע?

והכל בעצם התחיל כשחשבתי שאני כבר יודע לנגן ואז הגעתי לצוענים ל-Kelipé שעליהם אני מרבה לספר. לא סתם ... כי זה היה בית הספר האמיתי, מורשת הפלמנקו מן המקור שבזכותם דרך התלמידים שלי למיומנות היא תהייה יותר קצרה מהדרך שבה אני עשיתי את זה, כי מה שאני מעביר זה תמצית הנסיון של ניסוי וטעיה ארוך שנים.

כשהגעתי לצוענים חוויתי סוג של הלם. הסתבר שכל מה שלמדתי ... איך אומרים בספרדית "no sirve" כלומר "לא משרת". לא היה לזה שום שימוש בכיתת הריקוד, ואם הייתי מנגן את מה שלמדתי סולו היו מעריכים את זה, אבל לא בגלל הביצוע, אלא בגלל הערכה לאדם זר שבגיל 30 עזב את ארצו ונסע לספרד בגלל תשוקתו לפלמנקו. הייתי בהלם. חואן אמר לי: "אתה צריך ללמוד לנגן דברים פשוטים ובקומפאס." איזו פגיעה באגו ... אחרי שחשבת שאותותו אתה נהיה וירטואוז פלמנקו. דרכתי על האגו והתחלתי לבוא לצוענים.

כשהייתי מנגן מחוץ לקומפאס חואן נהג לקרוא לי "מניטס דה פלאטה", ואני הייתי מהדק את השיניים וחוזר הביתה לנגן, לנגן, לנגן ... רק לא לקבל את הכינוי הזה עוד פעם. "מניטאס דה פלטה", כלומר "ידיים קטנות של כסף" - זהו כינוי של גיטריסט צועני צרפתי Ricardo Bailardo שקיבל אותו כנראה בזכות הוירטואזיות שלו. אבל בעולם הפלמנקו האבחון הזה "מניטאס דה פלטה" הוא אבחון בהחלט שלילי. זאת לא מחמאה בכלל.

מדוע? בואו נצפה בוידאו הבא:

זה מה שנקרא וירטואזיות ללא תכלית. אומנם הפלמנקו הטהור זה לא משהו מוכן שאותו מוציאים מהשרבול, אלא מה שאדם חווה ומוציא החוצה דרך נגינה, שירה או ריקוד, עדיין יש בו כללי משחק, זאת שפה מוסיקלית וכדי לעבוד עם אנשים אחרים חייבים לדעת אותה. וזה לא שאדם ממציא הכל מחדש ועושה "איך שבא לו". רק אדם שלא התבשל מספיק במרק הזה חושב כך.אומנם עכשיו כשאני צופה בוידאו הזה, אני לא רק נהנה מהספונטניות ומהאנרגיה הגסה, אלא מוצא אותו מעניין גם מהבחינה המוסיקלית, עדיין ספונטניות ואנרגיה הם לא תחליף להבנת כללי המשחק.

גם על הריקוד אפשר להגיד אותם דברים. פעם עבדתי עם מישהי שלא ספרה את הקומפאס. הייתה אומרת: "אצלי זה טבעי. אני לא צריכה לספור." אז עניתי לה: "הצוענים שהם מאסטרוס של קומפאס סופרים". ואומנם בהופעות ספונטניות זה היה נראה טוב, כשניסינו לבנות משהו ביחד זה לא הלך. כשאדם לא מבין את הלשון המוסיקלית הזאת ואיך הדברים נבנים ואיך הם אמורים להשמע, אי אפשר לעבוד איתו. כלומר, הוא יכול למכור משהו כפלמנקו למי שלא מבין, לעשות את זה פופוליסטי, אבל מי שמבין מבין. גיטרה, ריקוד, שירה בפלמנקו הם קשים ועם המון דקויות. לא סתם אנשים לומדים את זה במשך המון שנים וממשיכים ללמוד.

כדי להמחיש את הנקודה, הנה וידאו נדיר בו מאניטס דה פלאטה יחד עם זמר חוסה רייאס מלווים את תהליך היצירה של סלוודור דלי.

האקסהיביציוניזם שאפיין את סגנון חייו של דאלי משתלב בו טוב עם האקסצנטריות של מניטאס דה פלטה, והכל נראה כמו מופע גרוטסקי מאשר הופעה של פלמנקו פורו או כיתת האומן. היום זה לא כזה מפתיע אומנם ... אנחנו בעידן של פייסבוק והאקסהיביציוניזם נהיה כמעט מוסכמה. אבל חשוב לזכור שסלוודור דאלי אומנם היה דמות שערורייתית שעשה דברים לא טיפוסים וביזאריים, כאומן לפני שפיתח את סגנונו, שלט בציור הראיליסטי ... כדי לשבור את המוסכמות, צריך קודם כל לדעת אותן.

אחזור למניטאס דה פלטה. צפיתי בהקלטות של האיש לאחרונה כדי לכתוב עליו. מה שגיליתי שהקונוטציה השלילית שעליה דיברתי קודם "מניטאס דה פלטה = לנגן רע" היא לא כזאת נכונה. כנראה, הצוענים האנדלוסים יצרו את הדעה הזאת בגלל קנאתם להצלחתו בעולם ולעגו לו כי הוא אומנם צועני, אבל צועני צרפתי ... בכל מקרה, מניטאס דה פלטה עשה עוד דבר חשוב שאין עליו עוררין הפעם. הוא היה ראשון בין הגיטריסטים שהתחיל לתת קריאות עידוד jaleos לזמר - מה שלא היה קיים לפניו ומה שהיום מאוד אופייני למתרחש על הבמה הפלמנקה.

אז מה בין כל זה ... פלמנקו, מניטאס דה פלטה, סלוודור דאלי?

לנגן טוב או לרקוד טוב בפלמנקו, וכנראה לצור בכלל זה להגיע למצב של שליטה מוחלטת במוסכמות האומנות. צעד נוסף מעבר לזה, הוא למצוא חופש הביטוי בתוך המוסכמות הללו וצעד עוד יותר גבוה זה לשבור אותם עם טעם. חוסר טעם זה מה שמאפיין את אלה שלא למדו את הלשון וכללי המחשק של האומנות. וטעם והבחנה בין טוב לרע לא באים מהשמיים ... אלה שלא למדו מספיק נוהגים להצטדק בכך שטעם זה עניין אישי וכל אחד יכול לעשות מה שבא לו. אבל זה מחוסר הבנה וכבוד לאומנות ומורשת ארוכת ימים שיצרה את הקנונים, את השפה המסתורית של פלמנקו.

מה שמיוחד בפלמנקו לעומת מוסיקה קלאסית זה אלתור - יצירת דברים באותו רגע. אבל כדי להגיע למצב הזה ... וכדי שזה יישמע טבעי, צריך ללמוד ולעבוד. וזה מה שאמר המאסטרו "לעבוד, לעבוד ולעבוד" ועם הזמן תראה את הפרי ותגיע לחופש ...

מופע עוצר נשימה - Remangar "Intimo"

2011-12-18T10:14:00.000-08:00

אתמול נסעתי לראות את המופע של הרכב פלמנקו Remangar שהתקיים במסגרת אירועי התרבות "חמשושלים" בירושלים. לעומת רוב מופעי פלמנקו שראיתי שמתחילים בדרך כלל יחסית בהילוך נמוך ואז צעד אחרי צעד נבנה המתח, המופע של רמאנגר התחיל ללא פשרות עם פיצוץ של סיגריה קצבית וסוחפת, והיה לי קשה להתרכז בעבודת המצלמה ולהיות "מקצועי". ואומנם אני כבר רגיל להפריד ביני לבין ידי הימנית בה אני מחזיק מצלמה, לא יכולתי וסגרתי אותה, ומתוך ההתרגשות אדירה יצא לי צעקה "אולה!".

אחרי הסיגריה היה סוג של אפוק על חלאו ,ללא ריקוד, שהיה מאוד יפה בביצוע של תומר ועילי עם השירה של שוקי, מרים ואופיר והקחון השקול והתומך של חגאי. באמת מאוד יפה! את שוקי אני מכיר עוד מהצעדים הראשונים שלי אל תוך העולם הפלמנקו וכל פעם כשאני שומע אותו אני נדהם מכשרונו ומדקויות שירתו. הפעם שמעתי לראשונה שירתם של מרים לוי ושל אופיר עטר בהופעה. מכל הספקטרום של פלמנקו לשיר זה הכי קשה ולאדם שלא נולד אל תוכו ... כפליים אם לא יותר מללמוד לנגן או לרקוד. לשיר פלמנקו באוטנטיות, לחיות את הלטרה ולהחיות אותה זה באמת אתגר. בנוסף, לשיר ביחד עם חברים ושזה ישמע כמו שצריך וללוות את הריקוד והנגינה בפאלמס וחלאו - זהו עוד יותר אתגר.

ואז הגיעה אלגריה אוורירית אותה רקדו יונית ושהם ואחריה קטעים של סולאה פור בולריה, טאנגוס ועוד אלגריה בביצוע המאסטרלי של קרן פסח.

Alegrias - קרן פסח

מאוד אהבתי את המוסיקה וראיתי עד כמה מחוברים כל האומנים על הבמה בקטעי אלתור שזה עוד מבחן לפלמנקו אמיתי וטהור. גם השם "אנטימו" שקרן ואבנר פסח נתנו למופע מאוד התאים לרוח והחוויה של פלמנקו. האולם היה קטן והייתה בו אווירה ביתית.

Soleá por Buleria - אבנר פסח

המופע הסתיים פור פיאסטה ברוח הפלמנקו המסורתי שעליו לא כדאי לספר. באמת ... כמה אפשר. עדיף לחוות את זה! את הקטע האחרון יחד עם קטעים אחרים אתם יכולים לראות בסרטון שערכתי. ותודה לכם רמאנגר על המופע שהענקתם אתמול!

Por fiesta

ברכת הדרך של פקו דה לוסיה

2011-12-11T15:56:00.000-08:00

כל מי שלמד משהו והגיע לעומק הבנתו עבר רגעי הייאוש והמשבר. הדרך לידע ומיומנות היא קשה, ולעתים נראה לך שאתה תקוע ולא מתקדם לשום מקום. כמו שאומרים "טוחן מיים". ברגעים האלה באות המחשבות הבוגדניות אם אתה מספיק מוכשר ואם בכלל שווה להמשיך. אני עברתי את זה על בשרי כשלמדתי לנגן פלמנקו. שעות על גבי שעות של לימוד ללא התקדמות. אבל החלטתי לא לוותר ולמדתי לחיות ולהתמודד עם הייאוש. למדתי שזה חלק מהדרך לא רק שלי, אלא של כל אחד, כולל אומנים גדולים שרוצים לעשות עוד צעד אחד קדימה ולהתעלות על עצמם במקום להסתפק במה שיש. הרי באומנות לצורותיה אין גבול. זה היופי והאתגר שלה.

ב-29 באוקטובר לאחר המופע של פקו דה לוסיה נפגשתי איתו ולקראת סוף השיחה שאלתי אותו: "מה אתה יכול לייעץ למי שלומד לנגן פלמנקו?" תשובתו לא הפתיע אותי כי ידעתי אותה, אבל רציתי שכל מי שבא ללמוד לנגן ישמע אותה מפיו של המאסטרו של מאסטרוס.

"לעבוד, לעבוד ולעבוד ... תשיג תוך כדי עבודתך. יכול להראות שאין התקדמות, אבל יש - כל יום קצת. וזה יכול להיות כל כך מעט שלא תוכל לראות את זה, אבל לאחר זמן אתה כן תראה"

טיפה אחרי טיפה, צעד אחר צעד, תו אחר תו וזה קורה. פשוט צריך להתמיד ולא לוותר. ואני עם הנסיון שלי אעזור לכם בדרך כמיטב יכולתי.

הופעה של חוסה מרסה ודיאגו דל מוראו במוזיאון ישראל בירושלים - 29.11.2011

2011-11-30T13:04:00.000-08:00

אתמול זכינו לראות מופע מרשים של של חוסה מרסה מלווה בנגינתו של דיאגו דל מוראו.ידעתי שאחרי מותו של אביו שהיה נגנו הקבוע של מרסה לאורך שנים, דיאגו הוא זה שמלווה את מרסה, אבל בגלל ששמו לא פורסם באתר המוזיאון, תהיתי אם הוא יהיה זה שילווה את מרסה. ברגע כששניים יצאו על הבמה, עצרתי את נשמתי והסתכלתי על ערן הורוביץ שישב מאחורי ומבלי להחליף מילה, הבנתי שאנחנו חווים אותו דבר. היה מדהים ... מרסה פתח עם מלגניה ונתן את מיטבו שלcante jondo בסולאה, סיגריה וטיאנטוס ... הוא מילא את ליבי בעצב עצום כשתוך כדי שירה פור סולאה התייחס למותו של חברו לחיים ולבמה ואביו של דיאגו – מוראיטו:

Se quedo Morao de tanto llorar .. en barrio de Santiago y esta a fuera de compás

והוא גרם לנו לצחוק בטיאנטוס:

Contigo yo hasta el morir. Quiero quedarme contigo .. contigo hasta el morir, pero a tu mare no la camelo, porque hablaito muy mal de mi

כל ההופעה הייתה הופעה של פלמנקו פורו ללא פשרות. חבר שלי שאותו הזמנתי להופעה אמר לי אחר כך: "עכשיו, אני מבין מה זה פלמנקו. ראיתי פעם פלמנקו, כשהייתי בברצלונה, אבל זה ... זה אמיתי. הוא ממש חיי את זה". וזה אכן כך.

מרסה פשוט שיחק עם הקהל תוך כדי שירה פור אלגריאס, טנגוס ובולריה והקהל שחלקו הגדול כלל את אנשי פלמנקו בארץ נענה לו ונתן לו מלוא העידוד בפאלמס וחלאו. היה מדהים. ולי זה היה מאוד מרגש לחוות את ההופעה יחד עם האנשים שאותם אני מכיר. כל כך טוב להפגש עוד פעם עם כולם, לדבר, לצחוק וביחד לתת את ההערכה לאנשים שבצורה זאת או אחרת גרמו לנו להתמסר לפלמנקו.

לאחר המופע, ראיתי את מיכאלה הררי – המורה הראשונה שלי לפלמנקו - כולה נרגשת. היינו בדרך החוצה ואז ראיתי את דיאגו עומד ליד הדלת. שאלתי אותה אם היא רוצה לעשות תמונה איתו. כיוונתי טוב את המצלמה כדי לא לחתוך את הרגליים ועשיתי את התמונה. ואז ביקשתי ממנה לעשות גם לי את הצילום והיא צילמה אותנו. התרגשה וחתכה לי את הרגליים ... אבל לא חשוב.

הייתה זאת הזדמנות נדירה להחליף כמה מילים עם דיאגו ולהביע את תנחומיי בעקבות מותו של אביו וגם את הערכתי לנגינתו. יצאתי החוצה, וראיתי עוד פעם את אנשי פלמנקו וליבי התמלא בשימחה. חזרתי לבאר שבע מאושר.

הנה הסרטון שערכתי למזכרת:

הפשטות המטעה של פלמנקו מסורתי

2011-11-10T11:44:00.000-08:00

בזמנו, לפני כ-20 שנה, שאלו את פקו דה לוסיה אצל איזה מורה הכי כדאי ללמוד בחו"ל. אז, באמת ללמוד לנגן פלמנקו בחו"ל היה סיפור ... פקו דה לוסיה המליץ על חואן סרנו שלימד בארצות הברית. ובאמת בין כל מה שקיים בשוק היום - DVD למיניהם עם מאסטרוס גדולים, עדיין אין שום דבר שמתקרב לפלמנקו המסורתי והכי אוטנטי כמו דברים של חואן סרנו. חשוב לי להדגיש, שאני לא מזלזל בפלמנקו מודרני. יש דברים מדהימים, אבל חשוב חשוב חשוב ללמוד את הבסיס. הכל נבנה עליו ונגזר ממנו. בעצמי עשיתי את הפיתולים האלה אחרי הפיתוים "לנגן כמו זה או זה" .. כדי להגיע בסופו של דבר לאותה תובנה שכל אחד מהגדולים המודרנים אומרים - ללמוד את פלמנקו המסורתי ואחרי זה לחפש את עצמך ...

אז חשבתי שהגיע זמן ונתחיל ללמוד כמה קטעים מתוך הספר המפורסם של חואן סרנו. הנה לינק להורדה:

http://www.4shared.com/file/JL0x2l7V/Juan_Serrano-Flamenco_Concert_.html

Soleá - אפשרויות הביטוי בתוך הקומפאס - טיפים חשובים כדי להבין את מהות הפלמנקו

2011-10-27T13:30:00.000-07:00

תלמידיי יקרים וכל מי שעניינו בפלמנקו!

הסרטון שאותו תמצאו מתחת לטכסט מוקדש לנושא שהטריד ושיגע אותי כשלמדתי לנגן גיטרה פלמנקו ולא מפסיק להעסיק ולהפתיע אותי עכשיו גם כנגן וגם כמורה - קומפאס פלמנקו ואפשרויות הביטוי בתוכו. למען האמת, הייתה תקופה ארוכה, כשלא למדתי בצורה מסודרת ובכלל לא הייתי מודע לחשיבות הקומפאס עד שהגעתי לאלה שהעמידו אותי בפני האתגר הזה. ופתאום גיליתי שכל מה למדתי לנגן לא עומד במבחן הזה - מבחן הקומפאס שזהו מהות הפלמנקו. ברור שיש עוד דברים, אבל בלי הבנה של קצב, אדם נידון לבדידות, כי הוא לא יכול לנגן עם אנשים אחרים. כמו שאומרים פה בארץ: "הוא חיי בסרט שלו".

בהנחה שאנחנו בסרט של פלמנקו, אני רוצה לשתף אתכם בהערה שמישהו פירסם כתגובה לאחד הסרטונים שלי:

Muchas gracias por este video. Precisamente, ahorita estoy estudiando una solea. Queria preguntarte si ¿la medida de los tiempos en las falsetas es UNO - dos - tres - QUATRO - cinco - seis - SIETE - ocho - nueve - DIES - once - doze, verdad? Y el compas ¿es uno - dos - TRES - quatro - cinco - SEIS - siete - OCHO - nueve - DIES - once - DOZE?

כלומר: "בדיוק עכשיו אני לומד סולאה. רציתי לשאול אתך אם דרך הספירה בפאלסטות היא:

UNO - dos - tres - QUATRO - cinco - seis - SIETE - ocho - nueve - DIES - once - doze

ולעומת זאת בקומפאס:

uno - dos - TRES - quatro - cinco - SEIS - siete - OCHO - nueve - DIES - once - DOZE

ההערה הזאת נמצאת מתחת לוידאו הזה:

http://www.youtube.com/watch?v=3U-dfIdCUeE

זאת שאלה מאוד חשובה. אם עדיין לא הגעתם אליה, תגיעו בעתיד. באופן טבעי אנחנו רוצים לבנות קונצפט סביב משהו שאנחנו לומדים, לסדר את זה בראש ... וכשהקונצפט פתאום לא עובד, אנחנו מתעצבנים. לא עליו כמובן, אלא על המורה. "לימדת אותי את זה ככה ועכשיו פתאום אתה משנה לי את הדברים" - מוכר, לא? מה לעשות, פלמנקו זה לא בדיוק מדע ... זה משהו חיי ונושם. כן, אני משנה דברים, משנה טכניקות והמטרה היא לא לעצוד ולא ליצור קונצפט, אלא לנגן יפה. אתם יודעים, כמו באהבה אף אחד לא רוצה את הקונצפט כתחליף לאהבה, או .. לקבל נוסחת המיים במקום מיים עצמם ... הלא?

אז הנה הוצאתי מאוסף ההקלטות שהכנתי בשבילכם את הסרטון שמוקדש לנושא הקומפאס. תצפו בו, תחשבו על מה שכתבתי פה ואמרתי בתוך הוידאו ... ועד הפגישה הבאה שבה נשבור עוד איזה קונצפט ... ותאמינו, אני בצדכם!

אנדרי, "ניניו דה בלה"

Bulerias - Compás Basico - בולריה - המקצב הבסיסי

2011-10-23T02:03:00.000-07:00

על הפחד ועל החוויה שאתה אף פעם לא מוכן - לחצות את הגשר

2011-10-20T13:12:00.000-07:00

כשהייתי בספרד בחיפוש אחר פלמנקו אמיתי, ידעתי שהייתי צריך להתקרב למקור, לאלה שהם בעלי האומנות הזאת – לצוענים. לקח לי שלוש שנים עד שסוף סוף הכרתי אותם במלגה, - את סוזנה מנסנו ובעלה חואן גונזלס. הם היו אלה שפתחו בפני את הדלת לעולם הפלמנקו האמיתי – לפלמנקו כחוויה וכדרך החיים. איך זה קרה שהצלחתי "להתגנב" לעולם הסגור – זה סיפור בפני עצמו ואני אשמור אותו לעתיד. פה אני רוצה לכתוב על משהו אחר, משהו מוכר – על הפחד ועל החוויה שאתה אף פעם לא מוכן. הידידות החולניות האלה ליוו אותי בדרכי די הרבה זמן עד שנפרדתי מהם. ועכשיו בתור מי שחווה ונרפא, אני מזהה את הנוכחותם אצל אחרים

ובתור מורה אני דוחף את תלמידיי להתגבר עליהם. כמו שפעם המורים שלי דחפו אותי .. ואילו לא, הייתי נשאר בעבדותן.

יום אחד סוזנה שאלה אותי: אתה רוצה להופיע איתנו? הופתעתי, כי אפילו לא חשבתי על זה. הייתי מתאמן יום ולילה, אבל לעלות על הבמה ... מוגזם. ובגלל שהייתי כל כך מודע לכל מה הייתי צריך לשפר ולפער בין מצבי לרמת המיומנות של אלה שמהם למדתי, חשבתי: "למה היא מציעה לי את זה? הרי זה ברור שאני לא יכול, לא מוכן." ובמקום לקחת את ההזדמנות, סירבתי. במקום לההרגיש שזאת פריבילגיה גדולה שזכיתי בה, חשבתי שהיא מעליבה אותי. לא הרגשתי מוכן כדי לעלות על הבמה. פחדתי. הייתי מעדיף לחשוב שהייתי מציאותי בהערכה עצמית ... אבל זה לא. פחדתי.

עברה שנה וסוזנה שאלה אותי עוד פעם, ועוד פעם השבתי לה שאני לא מוכן. אבל אז היא אמרה לי בחוסר סבלנות: "הפלמנקו נלמד על הבמה – el flamenco se aprende sobre las tablas ." והבנתי שכן, הגיע הרגע, שאני חייב, שלא יהיה מצב בו אני אהיה מושלם ואז יגיע מומנטום ובאופן טבעי והדרגתי אני אעבור מכיסא הלימוד לכיסא על הבמה. חייב לקפוץ למיים עמוקים. עכשיו, כשאני כותב על זה, אני נזכר במילים של אחד האנשים שאני מחשיב למורה שלי. הוא לא עסק במוסיקה, אבל הוא אמר לי פעם: you must learn to play through your mistakes. אפילו אם עשית טעות, היא נשארת בעבר ואתה חייב להמשיך לנגן. אתה לא עוצר. רק מי שלא עושה דבר, לא טועה, אבל הדרך לשלמות היא דרך הטעויות.

עליתי עם Kelipé על הבמה. נורא פחדתי מלעשות טעויות: מלזייף, מלהכניס מחיית כפיים במקום הלא נכון. אחרי כל הופעה הייתי יוצא כמו לימון סחוט, רעדו לי ידיים. אבל במבט לאחור, זה מה ש"עשה את זה". אם הייתי מחכה לרגע בו הייתי מרגיש מוכן, לעולם הרגע הזה לא היה מגיע. ושתבינו, באופן מילולי למדתי הכל על הבמה, כי כל פעם כשהיינו עולים זה היה שונה: חוץ מקטעי סולו, השאר היה אילתור.

עם המורים שלי על הבמה:

Susanna Manzano "La Yedra", Juan Gonzales "El Indio" - Kelipé - Malaga, 2008

אני כותב על זה עכשיו כדי לשתף קודם כל אתכם, תלמידיי היקרים, וכל מי שיבוא לקרוא את דבריי. להתגבר על הפחד – זה האתגר הפלמנקו. לשבור את מחסומי האגו. כשאתה נלחם והולך עד הסוף, לא משנה עד כמה פשוט אתה מנגן ... זה לא חשוב, מה שחשוב זה לשבור את קליפת האגו כדי להביע את הרגש הטהור. כן, סולאה זה סולאה ובולריה היא בולריה ... אבל המטרה היא לא לנגן כמו פקו דה לוסיה או מישהו אחר, המטרה היא לנגן כמוך. זה מה שחשוב, ואין לזה מחיר, וזה מה שגורם להרגיש לאנשים אחרים, גורם להם לצמרמורת. ולא הטכניקה ...

שמעתי מהבחורות שהיו מגיעות לשיעורי הריקוד את המשפט "אני צריכה להתאמן בבית, ללמוד עוד כמה צעדים" או מהתלמידים בשיעורי הגיטרה "אני אתאמן על זה לבד בבית"... מוכר, נכון? ההרגשה הזאת שאתה כבר לא קולט, או במקרה של הריקוד שאותותו את הולכת להתפרץ בבכי. והתשובה הפלמנקה לזה היא: "לא, את תעשי/ אתה תעשה את זה עכשיו!" לא כדי לאנוס את התלמיד, אלא כדי לעזור לו להתגבר. הפלמנקו זה לא רק לרקוד או לנגן, זה להביע את עצמך תוך כדי התגברות על הפחד עד שהאחרון נשכח ונעלם. זאת הטרנספורמציה. וזה מה שצריך לעשות מורה אמיתי – לגרום לטרנספורמציה. ואני חוויתי אותה על בשרי וראיתי אותה אצל אנשים אחרים - בכי, ייאוש, דכאון ואת המיים הטהורים ואת החיוך המאושר בסוף... וזה מה שגורם לאושר אמיתי וסיפוק אצל מורה אמיתי.

צעד אחרי צעד, תו אחרי תו, כמו טיפות המיים שמתחלחלות אל תוך הסלע והופכות אותו לכלום, כך נעלם סלע הפחד האנושי ובמקומו מגיעה תחושת הקלות. זה מה שמצפה לכם בצד ההשני של הגשר – זהו הרווח האמיתי. אבל צריך לחצות אותו. וזה מה שאני מחפש בחיי ועוזר לאלה שהחליטו ללכת בדרך הפלמנקו ובאים ללמוד אצלי.

נ.ב. היום הייתי במכתש הקטן עם משפחתי. הדרך לכניסה למכתש הייתה די קשה, ופגשנו חבר'ה שהיו נוסעים באוטו מהכיוון הנגדי. הם עצרו ושאלו אותנו לאן אנו נוסעים. אמרנו שלכניסה למכתש. אז הבחורה אמרה: "אנחנו גם רצינו, אבל אין דרך להתקרב לשם." אז הם הסתובבו ונסעו בחזרה. אנחנו המשכנו לנסוע. להפתעתינו, אחרי הפניה בה הם החליטו לחזור, הדרך השתפרה ולקח לנו עוד 5 דקות נסיעה כדי להגיע למקום שממנו התחיל הטיול הבלתי נשכח הזה...

ככה זה, לפעמים אדם נמצא כל כך קרוב לייעודו ואז הוא מוותר, חושב שהמאמץ היה לחינם ... ולא מגלה מה יש שם בצד השני. ואני שואל האם זה לא ייעוד האדם לגלות, ללכת עד הסוף במה שהוא רוצה בלי להתבייש . אם לא לזה נועדו החיים האלה, אז בשביל מה? כדי להשאר עם הפחדים ולשמור כמה שיותר על תחושת הנוחות? אם כך, למה זה לא גורם לאדם להרגיש אושר והוא עדיין מרגיש את אי שקט? מדוע? ומדוע השקט ושביעות הרצון באים אחרי מאמצים? ...

הגשר שכמעט חצית, לא חצית.

RUMBA

2011-10-09T13:05:00.000-07:00

ממש פירקתי את הרומבה בשבילכם, כדי שתוכלו לראות טוב את הידיים ולהתאמן במהירות סבירה.

חגיגת פלמנקו בקניון עזריאלי בנגב

2011-10-04T06:06:00.000-07:00

Los Almendros - Plaza Nueva

2011-10-04T05:15:00.000-07:00

סרט פלמנקו שצולם באלמריה. נהג אוטובוס אנטוניו פאיו (לא צועני) מקבל את הקו שרוב נוסעיו הם צוענים. הוא הופך להיות דמות נאהבת בקרבם. כאשר נהיה אנטוניו חולה ושלחו במקומו נהג אחר, כל הצוענים שואלים אותו: איפה אנטוניו? ואז .. כאשר נשבר לו מהשאלה הזאת ואמר "אנטוניו מת", הלכו כל הצוענים לבית של אנטוניו וכשהתברר שהוא חולה משפעת כמעט הרגו את השקרן. הסרט מורכב מאפיזודות פלמנקות שמתרחשות בתוך האוטובוס כמו הקטע שפירסמתי. מאוד ממליץ לראות אותו.

שנה טובה ומאושרת!

הנה הלניק להורדה:

http://www.4shared.com/video/dvKI4n3r/LosalmendrosPlazaNueva.html

Vamos a criar las gallinas en el desierto ....

2011-09-23T19:23:00.000-07:00

מנו פלמנקה זורקת את עוגן ומעלה את הדגל שלה בבירת האנדלוסיה של ישראל - באר שבע. באמצע של slums המבורכות על ידי גברת גולדה מאיר יצמח מרכז לאומנות הפלמנקו בסגנון של אלהמברה הגרנדינית. עם מזרקות ופרחים יפים. ציפורים ישירו שירים חושניים בין עצי פסיפלורה ולחש הנשים היפות יתמזג בצורה הרמונית עם הנגינה המושלמת של הגברים הרומנטיים מהשכונה. וכל זה יקרה לפני שאמות.

----------------------------------------------------------------------------------------------------

תודה לאדר שהזמינה אותי לפה. היא אמרה לי: "אתה תאהב את זה פה" ובאמת באתי ראיתי ואהבתי. ואז...

נזכרתי שעוד כשהייתי בספרד, חשבתי לאן אחזור כשאחזור ארצה. וחשבתי על נגב ועל הבדואים. סיפרתי פעם לצועניה ככה בצחוק שאחיה במדבר בדרום ישראל ואגדל שם עזים ותרנגולות. איך היא התלהבה!!! אמרה: "אתה תלך ואחריך נבוא כולנו לגדל את התרנגולות במדבר".
!Vamos a criar las gallinas en el desierto ....סוזנה ... היא כזאת .. ומאז בכול הופעה הייתה עושה קטע por fiesta "איך עושה התרנגולת!"

זה כל כך טוב כשהדברים נופלים במקומם והחלום נהיה מציאות. לא משנה מה יהי ההמשך ... זה מרגיש טוב. אז כאן נעשה פלמנקו אמיתי וטהור.

Seguiriya - סיגריה -יסודות הקומפס - גיטרה - ליווי הריקוד

2011-09-17T06:28:00.000-07:00

מקבץ ההקלטות המוקדש לסיגריה.

וידאו הפתיחה מכניס את האווירה של סיגריה ובו אני מנגן את הפאלסטה של דיאגו דל גסטור Diego del Gastor

בוידאו השני מוסבר הקומפאס של סיגריה ויחודיות ספירתו. ההסבר מומחש עם מחיאות הכפיים (palmas). הפאלסטה המוצעת ללימוד היא די קלאסית ופשוטה מבחינה טכנית, אבל ... עצם זה שהסייומת שלה לא מתכנסת לקומפאס אחד אלא לשניים מהווה אתגר לאדם הלומד שנטייתו הטבעית היא לחפש את ההרמוניה ולא ללכת בעקבות הקומפאס.

הוידאו השלישי מהבחינה הטכנית הוא יותר מתקדם. בו אני מנגן ומסביר פאלסטה מסורתית אחרת שכבר משלבת טכניקת ארפג', אלספוא ורסגאו "מניפה" (abanico).

הוידאו האחרון הוא הקלטה מתוך השיעור ב KELIPE -אז היינו בונים את הריקוד לאחת התלמידות והייתי צריך להתאים את הפאלסטות הללו וללוות אותה. מיותר להגיד שזאת רק דרך אחת ליישם אותן.

למי שרוצה לקרוא על הסגנון אני ממליץ את המאמר הזה:

http://www.flamenco-world.com/magazine/about/palos/paginas/seguiriya.htm

רוח הסיגריה

קומפאס, פאלמס ופאלסטה מסורתית

קומפאס ופאלסטה מסורתית מתקדמת

סיגריה (ליווי הריקוד) - מתוך כיתת הלימוד

רמה מתקדמת:

Poligono Sur - La Cara Mas Flamenca

2011-09-01T15:09:00.000-07:00

http://www.4shared.com/video/cbPR6mtd/PoligonoSur.html

Farruca - המניפסט השחוק של הגבר

2011-08-29T11:28:00.000-07:00

אני לא הולך לכתוב על ההיסטוריה של פארוקה. אני רוצה לספר משהו אישי. כן, פארוקה. הכל התחיל ממנה פעם. נדלקתי על הפארוקה ולא שאלתי את עצמי למה. ראיתי את הסרט המפורסם Сarmen והקטע שבו Antonio Gades רוקד את הפארוקה נחרט בזכרוני. תנועות חדות, מבט מרוכז ... איפוק שמאחוריו מסתתרת תשוקה לא מרוסנת.

אחרי זה שמעתי את הפארוקה Punta y Tacon של Sabicas ומייד התאהבתי בה. היה דבר ראשון שלמדתי מההתחלה עד הסוף. לא ניגנתי אותה בקומפאס, לא היה לי מספיק טכניקה והבנה, אבל כל מה שרציתי זה לנגן אותה.

יש בפארוקה כח גברי פרוע ... לא משהו sublime כזה ומתוחכם שמתגנב מהדלת האחורית או איכשהו שאתה לא רואה את זה. לא ... פארוקה היא פריצת הדלת הראשית בלי נימוסים. אם עוד בריקודים אחרים כשרקדן לא נותן הכל מעצמו זה איכשהו יכול לעבור, בפארוקה אי אפשר. פארוקה זה ריקוד גברי, ואומנם נשים רוקדות אותו לבושות כמו גבר, לא ראיתי אף אחת עושה את זה כך שיגרום לי לצמרמורת. אולי לא היה לי מזל, אבל בכל זאת גבר זה גבר, ואישה היא אישה. ברגע כשמנסים להכנס לתפקיד שלא שייך, זה הופך למשהו אומנותי, משחקי ומאבד מהאוטנטיות שיכולה להוולד רק מהחוויה האמיתית - חווית החיים של גבר.

הוידאו הזה יצא מלוטש מדי לטעמי. אומנם יש בו הכל והוא נשמע טוב, אבל ... דבר אחד לנגן בלי לחשוב, דבר אחר זה להסביר ולהיות בין מתמטיקה לרגש.

למותו של Moraito Chico

2011-08-12T14:52:00.000-07:00

ראיון ברדיו ירושלים 101 FM - אוגוסט 7.8.2011

2011-08-09T03:47:00.000-07:00

2011-06-16T05:07:00.000-07:00

I am Andrei "Niño de Bela" and I am a flamenco guitarist. Being 30 years old I dropped my academic carrier and decided to dedicate myself to flamenco. I went to Spain and spent there 7 years mastering the art of flamenco and collaborating in various projects. My first significant "more than just flamenco exposure" was when I took part in Tolox folclore group, where I was priveleged to learn and appreciate the depth and richness of Andalusian culture in general.

Two other important points were masterclasses with Manolo Sanlucar in Guaro and Gerardo Nuñez in Malaga. They also went far beyond just playing guitar and learning "cool stuff" from two big maestros. Meeting these people made profound impact on me and my understanding of what it is all about.

The turning point in my flamenco quest in Spain was meeting Kelipé in Malaga- Juan "El Indio" and Susana Manzano "La Yedra", the founders of flamenco art center "Kelipé", with whom I spent 3 years being their pupil and at the end a partner on stage.

I came back to Israel in November 2010 with the aspiration to found my own project "Mano Flamenca" to transmit my knowledge and experience to all those who want to be flamenco in the way as closed as possible to original.

SOLEARES: אוסף המוסיקה להורדה מתוך MAGNA ANTOLOGIA DEL CANTE FLAMENCO

2011-03-19T07:43:00.000-07:00

זה לא סולאה מה שאתה מנגן ... זה קוקה-קולה לייט" - הפצירה בי סוזנה והסתכלה עלי במבט כזה שהופך אותך לעפר... אז היא הסתובבה אל הראי ואמרה לתלמידה: "בואי נמשיך". ואז עוד פעם בלי להסתכל עלי: "אני רוצה סולאה"...

באותו זמן כבר היה לי יותר בטחון עצמי... אחרי שנתיים של נגינה יומיומית בבית הספר לפלמנקו KELIPE, הייתי יכול לנגן לבד ואם הייתי טועה, אז כבר ידעתי מה צריך לתקן. אפילו חיברתי כמה דברים משלי שהתלבשו יפה על המקצב.

אבל באותו יום משהו היה חסר. זה מדהים שמה שניגנתי יום לפני לא היה מתאים... זה פשוט לא היה נשמע כמו סולאה וכמו פלמנקו בכלל. אומנם היה בזה קצב של סולאה ולכאורה הכל היה בסדר. אבל זה לא היה זה!!
היה חסר כובד, רגש, משקל.

ואז לא יודע מה נכנס בי... כל כך התרגזתי על עצמי שזה לא יוצא והתחלתי לנגן בלי רחמים, שברתי את ציפורניים, עזבתי את כל התחכום, כל הקישוטים יהפים ומנגיונות שישבתי עליהן שבועות כדי לחבר אותן וכדי להלביש אותן על המקצב. פשוט ניגנתי ... עם טעויות. זה קרה יותר מפעם אחת שהתרגזנו כך אחד על השני, גם לפני ההופעות ויותר מפעם אחת הייתי עולה על הבמה בלי שום חשק לנגן ... רציתי שיעזבו אותי בשקט. ודווקא באותם ימים היינו נותנים לא סתם הופעות, אלא הופעות מטורפות שגרמו לאנשים לבכות ... ואחרי זה היינו אוכלים את ארוחת הערב וכל אחד היה מחייך לעצמו..

לורקה בזמנו כתב על הזמרת מפורסמת שהייתה מופיע באחד הברים בקדיס. היתה משחקת עם הכל הקטיפתי והיפה שלה, אבל הקהל היה שקט. עד שאיזה שיכור אמר בסרכסטיות: Viva Paris! בזאת רצה להגיד שאנו לא צריכים את כל זה: לימוד ומשחקי הקול האלה...
ואז האישה קפצה לרגליה, שתתה במכה אחת כוס של קסליה והתחילה לשיר בקול הצרוד בניגוד לכל הכללים ... הייתה שרה בלי אוויר וזה היה נשמע כך שזרם הדם יוצא מתוכה ... עצב טהור לא מאובד, בלי צורה. ואנשי הקהל קרעו את הבגדים כמו שעושים זאת בטראנס קושים לפני הדמות של ברברה הקדושה ...

http://www.4shared.com/file/MGMiOwlI/solea_collection.html