לזכרו של Manuel Agujetas

Una persona si sabe de escribir no puede cantar flamenco tampoco, porque ya pierde el saber pronunciar.

                                                                                Manuel Aguejtas

"אם אדם יודע קרוא וכתוב, הוא לא יכול לשיר פלמנקו, כי הוא איבד את היכולת להביע".

"את השירה לומדים תוך כדי שירה. זה אותו דבר כמו לשמוע תקליט. כדי לשמוע צריך לעצום עיניים, כי עם עיניים פקוחות אי אפשר להקשיב. צריך להיות מרוכז במה שאתה שומע. כל בוקר יש לי כאב ראש, כי כל היום אני חוזר על המילים וכל הלילה אני חולם בשירה. בשביל זה צריך לחיות את השירה ולהיות מאוהב בה" 
                                                              
                                                              מנואל אגוחטס

נפטר מנואל אגוחטס.

לפני מספר שנים חקרתי לעומק וכתבתי על מקורות השירה בפלמנקו. מה שהפתיע אותי אז הייתה הבחנתו החדה של אב השירה אנטוניו צ'אקון על כך שאין דבר כזה כמו "קאנטה חונדו", שזוהי המצאה גמורה של לורקה וששירת הפלמנקו כבר דאז הייתה מעין חיקוי אומלל של שירה צוענית מקורית. הוא (צ'אקון), לפי דבריו, היה מספיק חכם, כדי לשיר את מה שהוא היה יכול מבלי לזהם את המקור או לעשות פרודיה לקאנטה חיטאנו. כמו שאמרו הרומאים, "מה שמותר ליופיטר, אסור לשור". באותה רוח אפשר לקבוע שמנואל אגוחטס הוא יופיטר. אחד ויחיד. באמת יהלום בלתי מלוטש, בלתי ניתן לחיקוי, גבר אנדלוסי אמתי היודע לעבוד עם ידיים ולא מפחד מן העבודה, איש העם, אך שלא שייך למסגרת חברתית – או כפי שנהג לומר על עצמו "עם פחות ניירות מארנב", מורד באל מחד ומקבל את דינו מאידך. לא בכדי הוא הלך לעולמו בחג המולד. 

לקריאה נוספת: Cante Gitano - ראיון עם אב השירה אנטוניו צ'אקון

תרגום מתוך הספר - Duende: A Journey in Search of Flamenco

אישה גדולה יוצאת מעומק הבמה ומתקרבת אל הקהל לרקע נגינת הגיטרות. היא דורכת בחוזקה על הרצפה, מרימה את ידה מעל ראשה ובתנועה חדה שומטת אותה הצידה. במבט של התרסה היא בוהה בנו. המוסיקה עוצרת ונהיה שקט מוחלט. האישה מקרינה את עוצמתה על כל הכיכר. היא נושמת בכבדות, רגליה מושרשות חזק בקרקע, סנטר מורם, עיניה זוהרות.  פניה הם ביטוי חי של כאב. שערה השחור פזור על גבי שמלתה הצהובה. הקהל המהופנט לא מסיר ממנה עיניו כשהיא עומדת שם ללא תנועה, נטויה קליל כלפיו. היא מותחת את זרועותיה בצדדי הגוף ופורשת את ידיה כמו סופגת אנרגיה בלתי נראית לעין. לרגע אני חושב שהיא לא תזוז לעולם, שאין צורך בכך, מפאת חוזקת הכישוף שהיא הטילה עלינו.

באיטיות היא מורידה את ראשה על  החזה. צליל נמוך ועמוק מגיע מאי שם: קול שמהדהד בתוך הרמוניות מורכבות הנעולות בתוך תו בודד. אני חושב שהקול מגיע מהבמה, אבל נדמה שהשירה, – אם בכלל ניתן לקרוא לזה שירה, לא מתפשטת בחלל, אלא ממלאה אותו כמים ללא כל מאמץ. אני הלום, כאילו חלק פרימיטיבי של נפשי שהיה בתרדמה ארוכת ימים התעורר לחיים כנגד רצונו. מעולם לא חוויתי זאת, ואני נאבק עם עצמי כדי להבין מה עובר עלי כשהרגשות ששכחתי, או לא חוויתי כלל, משוחררים על ידי המוזיקה וממלאים את תוכי.

האישה מרימה את פניה שוב, פיה  פעור קמעה ואני מבין שהצליל מגיע ממנה. היא שרה. אבל זה לא קול מתוק, לא מנגינה נעימה או מוכרת. זה נשמע יותר כמו זעקה, בכי או צעקה. המוסיקאים מאחוריה מתחילים לנגן גיטרות – אקורדים קצרים בקצב מהיר, אצבעותיהם מוציאים מהמיתרים צלילים מוריים משונים. קול האישה מתנוסס כמו קריאת המואזין לתפילה. אנוכי שבוי על ידי מוסיקה, כאילו כל הפרדה ביני לבין הקצב נעלמה.

נדמה שהאישה הגדולה ששרה על הבמה רוקדת, אבל היא בקושי זזה. אני מרגיש שהיא נכנסת אל תוך משהו ומושכת אותי עמה. גל תחושת צינה עולה בתוכי ודמעות מתגלגלות על עיניי, כשהזעקה שיוצאת מריאותיה מהדהדת בתוכי וגורמת לי לרצות להצטרף אליה. שערותיי סומרות על הקצה, הדם יורד לרגליי. משותק למקום, אני מושהה בין הרגש הלא מצונזר על ידי השכל שמשתלט עלי לבין תחושת הבושה על מה שאני מרגיש.

השיר ממשיך ואני מבין שגם אחרים שבקהל חווים אותו דבר. אני יכול לראות זאת על פי הבעות פניהם , על פי המבט שבעיניהם. אני מרגיש איך  בין רגע  טראנס זה סוחף את כולנו. קולה מהדהד בתוכנו ונשמעות הצעקות: "Ole," "Arsa," "Eso es". יש שלוחשים זאת תחת נשמתם, אחרים צועקים, וורידים פועמים על צווארם.

האישה ממלאת אותנו ואת הערב סביבנו עם תחושת חלל אחר. השיר מסתיים, והקהל פורץ במחיאות כפיים ספונטניות ואקסטטיות. זה שחרור רגשי הגדול ביותר שאפשר לדמות.

תרגם: Niño de Bela