אמנת ארגון אונסק"ו מגדירה את "המורשת התרבותית הלא מוחשית" (intangible heritage) כזו שמועברת מדור לדור, ובאופן קבוע באה לידי ביטוי בהתמודדותן של קבוצות עם סביבתן, באינטראקציה עם הטבע, עם ההיסטוריה ומקנה להן תחושת זהות והמשכיות.[1] ב-2010 הכיר אונסק"ו גם בפלמנקו כמורשת תרבותית בלתי מוחשית. ברשימה הייצוגית של הארגון פלמנקו תופס מקום בין ארכיטקטורה וטכניקות בניה מעץ מסורתיות ושירת גאדוק ששניהם ממקור הקוריאני. היות שמרבית המורשות התרבותיות שברשימה הייצוגית נמצאות על סף היעלמותן מהעולם השאלה שעולה היא: "מדוע פלמנקו, אמנות ידועה היום היטב בעולם כולו, שסכנת ההכחדה לא נשקפת לה כלל, נמצאת בתוך הרשימה?" כדי להעניק הכרה לאמן ולאמנותו לא חייבים לחכות להיעלמותם. תשובה שמתקבלת על הדעת. לכן, בלי קשר למצב הקיומי ביחס לאמנויות ומורשות אנושיות אחרות, יש להכיר בפלמנקו כמורשת תרבותית בעלת ערך אוניברסלי לכלל אנושות. נקבל נימוק זה ונצא לדרך.
מהו מתן ההכרה? מבלי להיכנס לעומקי הרעיון ומקורותיו הפילוסופיים אדגיש: (1) מתן הכרה הוא אישור של תכונות המכוננות את זהות הקבוצה והסובייקטים המשתייכים אליה; (2) מתן הכרה אינו מסתכם במילים חיוביות בלבד לצורך יצירת דימוי, אלא בפעולות של ממש. במקרה של מורשת תרבותית מדובר בזיהוי, תיעוד, מחקר, שימור, קידום, חינוך וכו' הקשורים לאותה מורשת תרבותית; (3) מתן הכרה נעשה באופן ישיר ולא כתוצר לוואי של פעילות אחרת; (4) מתן הכרה במקרה זה הוא הכרה ביוקרת המורשת ונושאיה עבור האנושות כולה. יתרה מזאת, על מנת להבטיח שמתן הכרה במורשת תרבותית יעשה על פי הקריטריון של נושאיה עצמם ולא על פי קריטריון חיצוני שיכול להיות שגוי, מתנשא ומעליב וכו', להלן הסייג הבא של אמנת אונסק"ו:
"Intangible cultural heritage can only be heritage when it is recognized as such by the communities, groups or individuals that create, maintain and transmit it – without their recognition, nobody else can decide for them that a given expression or practice is their heritage." [2]
בחזרה לפלמנקו. פלמנקו קיבל הכרה רשמית לאחר השלמת הליך רשמי בו הוגשה פניה חתומה על ידי יותר מ-300 אמני פלמנקו שרובם הם מפורסמים וידועים לא רק בספרד אלא בעולם. סקירת הפניה מעלה עובדה שחלק ניכר מהחתומים אינם צוענים (פאקו דה לוסיה, מנולו סנלוקר, מיגל פובדה ורבים אחרים). לתצפית זו חשיבות לא מבוטלת, היות שפלמנקו כמורשת רבת דורות היא מורשת של צוענים שגורלם כעם נרדף תבע באופן מכריע את אופן ועומק שירה הייחודית לו. שירה צוענית - שירת הכאב והיגון של העם שלא זכה להכרה לאורך מאות שנים, שונה לחלוטין מפלמנקו אמנותי ומקצועי של תיאטראות ובתי קפה של היום. בקשת ההכרה אכן מבוססת על עיקרים אלו של פלמנקו.
השירה הצוענית כונתה על ידי המשורר פדריקו גרסיא לורקה כ-"זמר עמוק" (Cante Jondo) עליו הוא היה חרד מניצול, חיקוי והוזלת ערכיו: "לא יתכן, כי המזמורים המרגשים והעמוקים ביותר של רוחנו המסתורית, יוכפשו כשירי מסבאה ושירים מגונים; לא יתכן, כי את החוט המקשר אותנו עם המזרח הסתום יקשרו אל צוואר גיטרה של אורגיות; לא יתכן, כי החלק היהלומי ביותר של הזמר שלנו יוכתם ביינו העכור של הסרסור המקצועי".[3] כך ביטא לורקה, עוד לפני יותר מ-100 שנה, את הלך הרוח של אינטלקטואלים. לורקה מתח ביקורת קשה על העיוות שנעשה לביטוי הטבעי של הקהילה הצוענית הסגורה, כאשר זה יצא החוצה וקיבל שימוש והכרה אוניברסליים. מתוך מניע שימור המורשת הנעלמת ארגנו לורקה ואינטלקטואלים בני חוגו את הפסטיבל הראשון של הזמר העמוק ב-1922. בפסטיבל השתתפו אנשים פשוטים שספגו את רזי שירה זו עם חלב אם. עם זאת, מודעות והתנגדות האינטלקטואלים לא שמו קץ למגמת האוניברסליזציה והפיכת פלמנקו לסמל מסחרי.
בתקופת פרנקו פלמנקו הוצג כלפי זרים כאמנות וסמל ספרדי בעוד שצוענים כעם נרדפו על ידי גזירות שלטונו שכלל גם את איסור השימוש בשפתם. די בכך, כדי לקבוע שמדובר בהשפלה מכוונת בעלת ערך מסחרי – "הרצחת וגם ירשת". לאחר תום הדיקטטורה החלה מגמת שיפור במעמד הקהילה הצוענית בתוך החברה הספרדית וגזירות אנטי-צועניות בוטלו. אבל כפי שמציינים הצוענים עצמם: מורשתם נגנבה מהם.
מבחינה רגשית הזמר העמוק (שירה צוענית) הוא מורשתם בלעדית של צוענים. לכן, בקשת ההכרה בפלמנקו בפני אונסק"ו חושפת את הצד האפל: הכשרת מצב קיים וקבלת הוקרה והערכה כלפי פלמנקו מודרני-מסחרי השונה בתכלית מהמקור שלכאורה אותו נועד לשמר אקט מתן ההכרה. מדובר במניפולציה ותו לא שמטרתה לקבל הכרה בזהות שברובה לא שייכת לנציגי הקבוצה המבקשת, שבלעדיה זכייה בהכרה היא בלתי אפשרית. זוהי רכיבה על גב המורשת שמטרתה היא אינה הגנה ושימור עליה, אלא קבלת אות הוקרה לצורך פרגמטי (המשך קידום ושיווק תחת כותרת אונסק"ו). מקרה של פלמנקו מצביע על מתן הכרה המכשיר את המעמד האוניברסלי הזוהר על חשבון התעלמות מוחלטת מנושאיה המקוריים של מורשת זו והופך את שייכותם לפורמלית בלבד.
מבחינה רגשית הזמר העמוק (שירה צוענית) הוא מורשתם בלעדית של צוענים. לכן, בקשת ההכרה בפלמנקו בפני אונסק"ו חושפת את הצד האפל: הכשרת מצב קיים וקבלת הוקרה והערכה כלפי פלמנקו מודרני-מסחרי השונה בתכלית מהמקור שלכאורה אותו נועד לשמר אקט מתן ההכרה. מדובר במניפולציה ותו לא שמטרתה לקבל הכרה בזהות שברובה לא שייכת לנציגי הקבוצה המבקשת, שבלעדיה זכייה בהכרה היא בלתי אפשרית. זוהי רכיבה על גב המורשת שמטרתה היא אינה הגנה ושימור עליה, אלא קבלת אות הוקרה לצורך פרגמטי (המשך קידום ושיווק תחת כותרת אונסק"ו). מקרה של פלמנקו מצביע על מתן הכרה המכשיר את המעמד האוניברסלי הזוהר על חשבון התעלמות מוחלטת מנושאיה המקוריים של מורשת זו והופך את שייכותם לפורמלית בלבד.
(חלק מעבודה שהוגשה במסגרת לימודי תואר שלישי בתכנית "פרשנות ותרבות", אוניברסיטת בר-אילן)
