ואז הוא אמר: "כן, אני בא" - סילביה דוראן על אנטוניו גאדס

לרבים מאיתנו ההיכרות עם עולם הפלמנקו החלה מיצירותיו הקולנועיות של הבמאי קרלוס סאורה: Carmen, Amor Brujo, Bodas de Sangre. בתמונה מתחת שצולמה בבית הספר של סילביה דוראן מופיעות הדמויות הראשיות מסרטיו: אנטוניו גאדס, כריסטינה הויוס וחואן אנטוניו חימנס ותלמידים של סילביה דוראן עם המאסטרה עצמה. שתיים מהן - נטע שיזף וסימה יהודה (סימה קטן, בשם נעוריה) היום מורות בעצמן. על תמונה זו ועל מה שמאחוריה סיפור מרתק מפיה של סילביה דוראן:

שורה עליונה: כריסטינה הויוס, חואן אנטוניו חימנאס, סילביה דוראן, שרון שלו, אנטוניו גאדס, נטע שזף, שלמה אשר

שורה תחתונה: סימה קטן, תמר מוקדי

המקור: בית הספר למחול ספרדי ופלמנקו של סילביה דוראן 

"הכרתי את Juan Antonio Jimenez, בן זוגה של כריסטינה הויוס היום, עוד בשנת 1966. שנינו הופענו אז בפריז, - אני בלהקה של Luisillo והוא  בלהקה של Pilar López. כשאנטוניו גאדס הגיע ארצה, באתי לחואן אנטוניו וכריסטינה ואמרתי להם: "אני רוצה שגאדס יבוא לראות את התלמידות שלי". הם ענו לי: "סילביה, תבקשי כל דבר, רק אל תבקשי את זה". והם הסבירו: "לפני כמה חודשים היינו באיטליה והזמינו אותנו לארוחת ערב ולהופעה של אחד מבתי הספר המקומיים לפלמנקו. זה היה נורא כל כך. מאז אותו ערב אנטוניו גאדס נדר נדר שהוא לא הולך יותר לאף בית ספר של פלמנקו מחוץ לספרד, כי הוא לא רוצה שהאוכל יתקע לו שוב בגרון". 

התעקשתי: "אז תציעו לו אתם!" הם ענו: "לא, אנחנו לא." לא ויתרתי. הלכתי ופניתי אליו: "כשאני הגעתי לישראל, רקדתי רק לצלילי מוסיקה מוקלטת כי לא היה לי גיטריסט ולא זמר, ולא היו לי אמצעים לממן את אלו. ועמדו בפניי שתי אופציות. האחת: הייתי יכולה לפתוח סטודיו מאוד גדול ולעשות דבר מה דמוי פלמנקו ומחול ספרדי... אבל אז זה היה אינסטנט, כמו ריקודי עם, כאילו כל אחד יכול לעשות זאת. ואין לי ספק שהייתי מרוויחה מכמות התלמידים, ומהתשלום יכולתי להביא גיטריסט וזמר מספרד ולרקוד ואז, אמנם כולם היו אומרים בנחת: "איזה יופי. איך היא רוקדת!" אבל אותך לא הייתי מזמינה לראות את התלמידים שלי, כי הייתי יודעת שאני עושה זנות מאמנותך".

ולכן אני בחרתי באופציה אחרת: להתחיל בקטן. אולי מתוך 100 תלמידים ישארו לי 10 בלבד, כי זה מאוד קשה ללמד את זה (סילביה מראה את תנועת היד האופיינית לפרח), ועוד פעם... ועוד פעם... ועוד פעם..."

"פרח פלמנקו" - ביטוי שגור ומקובל היום בשיח פלמנקו בארץ. הביטוי מתייחס לתנועת פרק כף היד הכה מיוחדת לריקוד הפלמנקו (el giro de la muñeca). מקור הביטוי במשחק שהמציאה בזמנו סילביה כדי ללמד דרכו ילדות וכדי להקל על העבודה הקשה הכרוכה בלימוד אחד סודות האסתטיקה של הריקוד.

סילביה המשיכה: "לאנשים אין סבלנות, הם רוצים לרקוד. ולכן אני לא מזמינה אותך, אלא אני מכריחה אותך לבוא! זוהי חובתך. הרי אם אני עושה מאמץ כדי לעשות משהו שיהיה ראוי לרמה שבספרד, אתה חייב לבוא לראות. ואגב, אני לא מזמינה אותך לארוחה. אולי אתן לך כוס קפה, או אם אתה רוצה מים, בגלל שזה חם וזהו". אז הוא אמר: "כן, אני בא."

ואז הבנתי מה זה להיות אמן - מתוך השיחה עם סילביה דוראן לרגל 40 שנה למלחמת יום הכיפורים

מאסטרה סילביה דוראן, אם הפלמנקו בארץ. חיכיתי לראיון איתה הרבה זמן. ממנה מתחילה היסטוריית הפלמנקו בישראל, והיא מקור הידע לא רק לאנשים בספרד או בארץ, אלא בכל העולם עבור כל מי שנפשו היא בפלמנקו. פלמנקו כריקוד הוא אינו אוסף תנועות המלווה ברקיעות הנעליים, או אם מדובר במוסיקה - אוסף אקורדים ומנגינות המולבשים על מקצב זה או אחר, אלא זו היא רוח הנספגת, תפיסת העולם, לשון, תרבות - כל מה שמהווה את אורח חיי האדם. רוח זו מועברת בתהליך הלימוד וחיים משותפים בהם מתרחשת היצירה, היא מסורת שבעל פה שמועברת מפה לאוזן, שאין לה תחליף. מפעם לפעם, כשאני מדבר וכותב על ערכי פלמנקו ואמנות, אני כמו חתול שמסתובב סביב זנבו. מדובר בדבר שהוא מעבר למילים, באמת המורגשת שהיא אינה כפופה לחוקי הזמן ומעבר לאופנות וטעמי התקופות: רואים אותה ושומעים אותה והיא החוט המחבר בין עבר, להווה ועתיד.

לפני 40 שנה הגיעה רקדנית צעירה לארץ. הידיעה החדשותית על פרוץ המלחמה הרעישה את אזניה בספרד האנטי-ישראלית דאז וגרמה לה, בין רגע, לארוז מטלטליה, לנטוש את הצלחתה ולבוא לביקור ראשוני בארץ. 

1972 - אולימפוס פלמנקו. סילביה דוראן רוקדת סולאה ב-Сafe Chinitas במדריד

(מתוך אוסף התמונות של סילביה דוראן, מרכז למחול ספרדי ופלמנקו של סילביה דוראן, תל אביב)

איש לא הבין מה מניע אותה לעשות את המעשה, אבל היא הייתה נחושה בדעתה, וכך, בשמלה צבעונית, מרהיבה וחריגה למראה הטיפוסי של הארץ, היא עלתה והופיעה בפני החיילים בחזיתות המלחמה. יש לתאר כי דמות הרקדנית מול החיילים, רגע לפני הקרבות, הפיחה בהם חיים ואזרה בהם אומץ. שאלתי אותה: "איך זה היה בפועל להופיע מול החיילים?" היא חשבה לרגע, ראיתי במבטה איך היא נזכרת בימים ההם ואז היא היא אמרה: "תראה, זה עשה לי משהו... אתה פתאום רואה שבלהיות אמן יש עוד צד, כי עד עכשיו ועד היום גם אני רוקדת לעצמי ואני צריכה להיות מרוצה מעצמי. זה מאוד נורמלי. אבל פתאום אתה מקבל הרגשה שיש לך כח עצום, בגלל שיש לך כוח לתת משהו לאנשים שלא כולם יכולים לתת את זה... מלראות את הפנים של החיילים אחרי המופע הבנתי שלהיות אמן, - להיות אמן זה כדי לתת לאחרים"

1973 - פלמנקו בדיונות המלחמה - הופעה מול החיילים, ישראל (מתוך הסרט All Beginnings)

בהכנתי כתבה זו ועריכת הודיאו גיליתי מאמר "שרים ובוכים - צוות ההווי בזמן המלחמה", שפירסם יובל אברמוביץ' בעיתון "ישראל היום". בתוך המאמר זכרונות האמנים ששמותיהם שגורים היום בפה, שאז באותם ימים היו חבר'ה צעירים חדורי ציונות שהתגייסו מיד עם פרוץ המלחמה כדי לתרום מכשרונם ואמנותם ולרומם את רוח החיילים שנלחמו. כך הם נסעו ממקום למקום והופיעו בתוך התופת כדי להעלות להם מורל. אחת העדויות במאמר שמצאתי היא זו של גילה אלמגור שהייתה אז אחראית לאמנים שהגיעו מחו"ל. גילה אלמגור מספרת:

"... זה היה מרגש מאוד לראות אמנים שאין להם שום קשר לישראל מגיעים לפה כדי להירתם למשימה. אני מדברת איתך על זה עכשיו, והעור שלי סומר מרוב התרגשות. אני זוכרת שהגיעה רקדנית הפלמנקו הדרום־אפריקנית סילביה דוראן, וכדי שהיא תוכל להופיע בפני החיילים אירגנו לה קרשים שהונחו זה לצד זה ליד הטנקים. המלחמה והשהות כאן כל כך השפיעו עליה, שלימים היא עשתה עלייה ופתחה את בית הספר הראשון בישראל לפלמנקו".

אני מזמין אתכם, קוראים יקרים, לצפות בחלק מן השיחה אישית שקיימתי עם המאסטרה סילביה דוראן. סילביה דוראן 40 שנה אחרי למלחמת יום הכיפורים...