Café Cantante

כך נקראו מקומות הבילוי שנעשו פופולריים מאוד בספרד מאמצע המאה ה-19 ועד לעשור השני של המאה ה-20. אלו הם המקומות שאליו מצא דרכו פלמנקו, או, ליתר דיוק, אליהם הובא על ידי מי שראה בו פוטנציאל עסקי-כלכלי. הכרה באמנות צוענית כדבר בעל ערך סימנה שינוי רדיקלי בגורלו. היה זה סוף לתקופה הסגירות וההרמטיות, כאשר השד הפלמנקו היה שמור באופן קנאי בתוך הקהילה הצוענית. כמו שזה קרה עם כל התרבויות המרגינליות שצורתם המקורית נעלמה לנצח עם ברגע מפגש עם העולם ושינוי בתנאיי קיומיה, כך היה גם גורלו של פלמנקו. חיי הדוחק והצורך לפרנסת משפחותיהם דחף את הצוענים עצמם לצאת ולהוציא את הפלמנקו החוצה ולשנותו לפי טעמי המזמין. 

אין ספק שרבים התחרטו על כך אחר כך, כי באותם בתי קפה הם נאלצו לענות לטעמי הקהל, ולעזוב את יסודות הקאנטה הצועני – אותה שירה צרודה שבאה מתוך עומקי הנפש הכואבת שאיש לא הבין אותה. יתרה מזאת, באותה התקופה נזרעו זרעי המחלוקת אודות הפלמנקו שאליהם אנו עדים היום. לא מעט מהזמרים שנהגו להופיע ב-café cantante לא היו צוענים כלל וגם לא היו מסוגלים לשיר כמוהם. אך באופן אירוני, המצאותיהם המעודנות (malagueñas וסגנונות חופשיים אחרים) שלא היו חלק מהשירה הצוענית, תפסו את מקומו.

פדריקו גארסיה לורקה שהיה בין המארגנים של תחרות הזמר העמוק בגרנדה ב-1922 שמטרתה הייתה לשמר את המסורת, כתב במאמרו ששירה עתיקת ימים מאבדת את ערכה והולכת לאיבוד בבתי מרזח ומקומה נתפס על ידי דברים זולים. 

     

הדוגמה המסקרנת ביותר של café cantante היא זו של האדם הנחשב לדמות המפתח בהיסטוריה של שירת הפלמנקו - סילבריו פרנקונטי. פרנקונטי (1823-1889) איש מהמוצא האיטלקי, גילה בשנות נעוריו עניין גדול בשירת הצוענים ונהג לבלות זמן רב ביניהם.  כשאמנות זו הייתה נגישה למעטים בלבד, הוא זכה ללמוד מהמאסטרו- El Fillo עצמו. הייתה זו תקופה "בין פטיש לסדן" (בנפחיות), ובהתקהלויות סגורות של צוענים. משם החלה דרכו אל התואר הלא מעורער של פרופסור לשירה – "באך של פלמנקו", כמו שכתב אחד ההיסטוריוגרפיים.

כשפתח סילבריו את קפה קאנטנטה שלו בעיר סביליה, עשה זאת מתוך הרצון לשמר את השירה הצוענית המקורית, היות שהרגיש את סכנת ההתמסחרות והיעלמות לטובת סיפוק טעמי הקהל חסר ההבנה. הוא חיפש כישרונות, הזמין אמנים מהשורה הראשונה והביא אותם כדי שיופיעו אצלו. עובדה היא גם שהזוכה בתחרות של קאנטה חונדו שהתקיימה ב-1922 בגרנדה היה El Tenazas ששר את הסיגריה של סילבריו. יחד עם זאת, כשרונו היה כה גדול שרבים החליטו דווקא ללכת בכיוון ההפוך, - במקום לשיר את הסגנונות שהיוו את הגרעין הקשה של שירת פלמנקו בהם נבחן הזמר, הם העדיפו לשיר דברים חדשים - שהיו קלים יותר לביצוע (על כך ראו ראיון עם אנטוניו צ'אקון שפורסם במרץ 2013)

זהו הפרדוקס של קפה קנטנטה (ויתכן של פלמנקו כולו) שהצלחתו ונגישותו הייתה כרוכה בהקרבה מסוימת ממהותו ובדלדול ערכיו המקוריים. על כך דיברו מארגני התחרות של קאנטה חונדו כעבור 50 שנה, וכך זה המשיך – הוויכוח אודות מה שהיה פעם מול מה שיש היום.

מאמר זה אינו הוא מתייחס להקשר היסטורי, לנסיבות סוציו-אקונומיות ולרוח התקופה שכל אלה הם פקטורים רלוונטיים להבנה מעמיקה של התופעה. אין הוא מדבר על אמני התקופה שעיצבו את הקנונים של פלמנקו מודרני שהיום אנו משתמשים בהם. מטרתו העיקרית היא לקרב אל הקורא פרק חשוב בהיסטוריית הפלמנקו ותפיסת הכותב אודותיו. אך אין דבר טוב ממשל. כדי להמחיש את דבריי דרך דמות אמתית, בחרתי לספר לכם על הזמרת Parrala. 

לה פראלה היא דמות מיתולוגית הן כאישה והן כאמנית. מעריצת כישרונו וממשיכת דרכו של סילבריו פרנקונטי שהשאירה חותם בהיסטוריה של פלמנקו כזמרת סגנונות היסוד של השירה הצוענית, כגון: serranas, seguiriyas, polos, soleares. כובד שירתה ועומקה היה לצד יחסה הקליל אל החיים. כך היא מתוארת בספר "זמרי אנדלוסיה, סיפורים וטרגדיות": "בעלת יופי בולט ומושך, אישה זו שיחקה עם החיים, כמו שגברים משחקים במשחקי המזל. גיחכה וצחקה על הכל. אף פעם לא תפסה דבר ברצינות, אפילו לא את הנישואין."  היא נפטרה רגע אחר שסיימה ללחוש את שירה האחרון. לזכרה כתב פדריקו גרסיה לורקה:

נברשות בדולח

ומראות ירוקים

על הבמה החשוכה

לה פראלה מנהלת

 שיחה

עם המוות

היא קוראת לו

ואין הוא בא,

והיא ממשיכה לקרוא לו.

אנשים חונקים את בכיים,

ובמראות ירוקים

שובלי משי ארוכים

נעים.