יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

שאלות, התלבטויות ותשובות בדרך הפלמנקו



כל  מי שלומד אומנות או מיומנות או מקצוע מסוים רוצה לדעת מתי הוא ידע ויהיה אמן או איש מקצוע בפני עצמו. פלמנקו אינו מקרה יוצא דופן. במיוחד כשמדובר באמנות שיסודותיה בתרבות, מורשת ואדמה אחרים, שאינם נגישים בדרך רגילה השאלה "מתי אדע לנגן/לרקוד/לשיר טוב?" היא שאלה קריטית. הרי אדם רוצה לדעת שבסוף כל המאמץ הזה ישתלם. ברצוני כאן לפרוס בפני הקורא קצת מהביוגרפיה הפלמנקה שלי ומהדרך שבה הלכתי. זאת בתקווה שלדבריי יהיה ערך עבור אדם מסוים שיזהה את עצמו כנמצא במקום הדומה לזה שבו הייתי פעם. 

במשך 3 שנים ראשונות בספרד, לא היה לי מורה. למדתי from scratch - ממה ששמעתי וראיתי. הייתי ארבע פעמים בבית הספר המפורסם Carmen de las Cuevas שבגרנדה. עוד לפני שנסעתי לספרד שמעתי על המקום ואליו שאפתי להגיע. כל המורים שלימדו שם היו נגנים מצוינים, אבל עם הזמן הבנתי שמה שהם לימדו היה מה שבעיקר עניין אותם והתאים לרמה שלהם - קטעים או יצירות שלמות של פקו דה לוסיה וטומטיטו. כנראה הם חשבו שזה מה שאדם ממדינה זרה מחפש. הם לא טרחו ללמד את דברי היסוד.

לא פלא שגם אחרי שנים של תרגול יומיומי, קטעים אלו עדיין הם נשמעו כמו פרודיה ביחס למקור. למרות העקשנות ורצון עז להגיע לרמה, היה נראה שדבר מה פגום בגישה או בשיטה עצמן. כמה עוד שנים צריך להשקיע כדי שסוף סוף יצירתו של פקו דה לוסיה תישמע כפי שהיא צריכה להישמע? לשם מה? האם לא עדיף לנגן משהו פשוט, אבל לעשות את זה טוב, במקום לנגן פקו דה לוסיה רע?

והכל בעצם התחיל כשהגעתי לצוענים ל-Kelipé, מרכז לאמנות פלמנקו במלגה. כשהגעתי לשם חוויתי הלם. הסתבר שכל מה שלמדתי "no sirve", כלומר "לא משרת". לא היה לזה שום שימוש בכיתת הריקוד, ואם הייתי מנגן את מה שלמדתי סולו היו מעריכים את זה, אבל לא בגלל הביצוע, אלא בגלל הערכה לאדם זר שבגיל 30 עזב את ארצו ונסע לספרד בגלל תשוקתו לפלמנקו. הייתי בהלם. חואן אמר לי: "אתה צריך ללמוד לנגן דברים פשוטים ובקומפאס." איזו פגיעה באגו. אחרי שחשבת שאתה בדרך להיות וירטואוז פלמנקו. דרכתי על האגו והתחלתי לבוא לצוענים. 

כשהייתי מנגן מחוץ לקומפאס חואן נהג לקרוא לי "מניטס דה פלאטה", ואני הייתי מהדק את השיניים וחוזר הביתה לנגן, לנגן, לנגן ... רק לא לקבל את הכינוי הזה עוד פעם. "מניטאס דה פלטה", כלומר "ידיים קטנות של כסף" - זהו כינוי של גיטריסט צועני צרפתי Ricardo Bailardo שקיבל אותו מסלוודור דאלי בזכות הווירטואוזיות שלו. אבל בעולם הפלמנקו האבחון "מניטאס דה פלטה" הוא אבחון מעליב. זאת לא מחמאה בכלל.


וידאו נדיר בו מאניטס דה פלאטה יחד עם זמר חוסה רייאס מלווים את תהליך היצירה של סלוודור דלי.

video


האקסהיביציוניזם שאפיין את סגנון חייו של דאלי משתלב בו טוב עם האקסצנטריות של מניטאס דה פלטה, והכל נראה כמו מופע גרוטסקי מאשר הופעה של פלמנקו פורו או כיתת האומן. אמנם היום זה לא אמור להפתיע, הרי אנחנו האקסהיביציוניזם בעידן של רשתות חברתיות הפך כמעט למוסכמה. עם זאת, חשוב לזכור שסלוודור דאלי אומנם היה דמות שערורייתית שעשה דברים לא טיפוסים וביזאריים, כאומן לפני שפיתח את סגנונו, שלט בציור הראליסטי. כדי לשבור את המוסכמות, צריך קודם כל לדעת אותן.

אז מה בין פלמנקו, מניטאס דה פלטה, סלוודור דאלי? 

לנגן טוב או לרקוד טוב בפלמנקו, וכנראה לצור בכלל זה להגיע למצב של שליטה מוחלטת במוסכמות האומנות. צעד נוסף מעבר לזה, הוא למצוא חופש הביטוי בתוך המוסכמות הללו וצעד עוד יותר גבוה זה לשבור אותם עם טעם. חוסר טעם זה מה שמאפיין את אלה שלא למדו את הלשון וכללי המחשק של האומנות. טעם והבחנה בין טוב לרע לא באים מהשמיים. אלה שלא למדו מספיק נוהגים להצטדק בכך שטעם זה עניין אישי וכל אחד יכול לעשות מה שבא לו. אבל זה מחוסר הבנה וכבוד לאומנות ומורשת ארוכת ימים שיצרה את הקנונים, את השפה המסתורית של פלמנקו.

מה שמיוחד בפלמנקו לעומת מוסיקה קלאסית זה אלתור - יצירת דברים באותו רגע. אבל כדי להגיע למצב הזה ... וכדי שזה יישמע טבעי, צריך ללמוד ולעבוד. וזה מה שאמר המאסטרו "לעבוד, לעבוד ולעבוד" ועם הזמן תראה את הפרי ותגיע לחופש ..

הערה: מה שגיליתי שהקונוטציה השלילית שעליה דיברתי קודם "מניטאס דה פלטה = לנגן רע" היא לא כל כך נכונה. כנראה, הצוענים האנדלוסים יצרו את הדעה הזאת בגלל קנאתם להצלחתו בעולם ולעגו לו כי הוא אומנם צועני, אבל צועני צרפתי. בכל מקרה, מניטאס דה פלטה עשה עוד דבר חשוב שאין עליו עוררין הפעם. הוא היה ראשון בין הגיטריסטים שהתחיל לתת קריאות עידוד jaleos לזמר - מה שלא היה קיים לפניו ומה שהיום מאוד אופייני למתרחש על הבמה הפלמנקה. 


יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

ברכת הדרך של פקו דה לוסיה





כל מי שלמד משהו והגיע לעומק הבנתו עבר רגעי הייאוש והמשבר. הדרך לידע ומיומנות היא קשה, ולעתים נראה לך שאתה תקוע ולא מתקדם לשום מקום. כמו שאומרים "טוחן מיים". ברגעים האלה באות המחשבות הבוגדניות אם אתה מספיק מוכשר ואם בכלל שווה להמשיך. אני עברתי את זה על בשרי כשלמדתי לנגן פלמנקו. שעות על גבי שעות של לימוד ללא התקדמות. אבל החלטתי לא לוותר ולמדתי לחיות ולהתמודד עם הייאוש. למדתי שזה חלק מהדרך לא רק שלי, אלא של כל אחד, כולל אומנים גדולים שרוצים לעשות עוד צעד אחד קדימה ולהתעלות על עצמם במקום להסתפק במה שיש. הרי באומנות לצורותיה אין גבול. זה היופי והאתגר שלה.

ב-29 באוקטובר לאחר המופע של פקו דה לוסיה נפגשתי איתו ולקראת סוף השיחה שאלתי אותו: "מה אתה יכול לייעץ למי שלומד לנגן פלמנקו?" תשובתו לא הפתיע אותי כי ידעתי אותה, אבל רציתי שכל מי שבא ללמוד לנגן ישמע אותה מפיו של המאסטרו של מאסטרוס.


"לעבוד, לעבוד ולעבוד ... תשיג תוך כדי עבודתך. יכול להראות שאין התקדמות, אבל יש - כל יום קצת. וזה יכול להיות כל כך מעט שלא תוכל לראות את זה, אבל לאחר זמן אתה כן תראה" 

טיפה אחרי טיפה, צעד אחר צעד, תו אחר תו וזה קורה. פשוט צריך להתמיד ולא לוותר.