כל מי שלמד משהו והגיע לעומק הבנתו עבר רגעי הייאוש והמשבר. הדרך לידע ומיומנות היא קשה, ולעתים נראה לך שאתה תקוע ולא מתקדם לשום מקום. כמו שאומרים "טוחן מיים". ברגעים האלה באות המחשבות הבוגדניות אם אתה מספיק מוכשר ואם בכלל שווה להמשיך. אני עברתי את זה על בשרי כשלמדתי לנגן פלמנקו. שעות על גבי שעות של לימוד ללא התקדמות. אבל החלטתי לא לוותר ולמדתי לחיות ולהתמודד עם הייאוש. למדתי שזה חלק מהדרך לא רק שלי, אלא של כל אחד, כולל אומנים גדולים שרוצים לעשות עוד צעד אחד קדימה ולהתעלות על עצמם במקום להסתפק במה שיש. הרי באומנות לצורותיה אין גבול. זה היופי והאתגר שלה.
ב-29 באוקטובר לאחר המופע של פקו דה לוסיה נפגשתי איתו ולקראת סוף השיחה שאלתי אותו: "מה אתה יכול לייעץ למי שלומד לנגן פלמנקו?" תשובתו לא הפתיע אותי כי ידעתי אותה, אבל רציתי שכל מי שבא ללמוד לנגן ישמע אותה מפיו של המאסטרו של מאסטרוס.
"לעבוד, לעבוד ולעבוד ... תשיג תוך כדי עבודתך. יכול להראות שאין התקדמות, אבל יש - כל יום קצת. וזה יכול להיות כל כך מעט שלא תוכל לראות את זה, אבל לאחר זמן אתה כן תראה"
טיפה אחרי טיפה, צעד אחר צעד, תו אחר תו וזה קורה. פשוט צריך להתמיד ולא לוותר.
"לעבוד, לעבוד ולעבוד ... תשיג תוך כדי עבודתך. יכול להראות שאין התקדמות, אבל יש - כל יום קצת. וזה יכול להיות כל כך מעט שלא תוכל לראות את זה, אבל לאחר זמן אתה כן תראה"
טיפה אחרי טיפה, צעד אחר צעד, תו אחר תו וזה קורה. פשוט צריך להתמיד ולא לוותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה