יום שני, 23 באפריל 2012

Cante Gitano - ראיון עם אב השירה אנטוניו צ'אקון


ראשית כל, תודה רבה לכם, קוראי הבלוג היקרים, על האהבה שלכם לאמנות הפלמנקו ועל הרצון לדעת ועל תשומת הלב שאתם מקדישים לדבריי גם בכתב וגם בעל פה. לאחר ההרצאות שהעברתי על משמעות של פלמנקו פורו ועל ההבחנה בין קאנטה חיטאנו לבין קאנטה פלמנקו, חשבתי שיהיה זה דבר ראוי לפרסם את המסמך בו השתמשתי במהלך ההרצאות האלה. 

מדובר בראיון שערך Luis Bagaria למאסטרו Don Antonio Chacon ב-1922 לאחר התחרות הראשונה של קאנטה חונדו - אירוע מפורסם וחשוב במיוחד בהיסטוריה של פלמנקו. הראיון הזה פורסם אז בעיתון La Voz והוא גם נמצא בקובץ העדויות שראה אטור לאחר מכן.

מדוע המסמך הזה חשוב גם היום? היות שבראיון זה עונה צ'אקון בכנות ובלי להתחמק על השאלות שהתחילו להתעורר עוד אז לגבי שקיעתו של פלמנקו אמיתי = פלמנקו חיטאנו במקורו והחלפתו בפלמנקו מעודן, מלאכותי ומסחרי שנתפס היום על ידי הרוב כפלמנקו. אבל יש הבדל גדול בין מה שהיה אז לבין מה שיש היום. כל הזמרים הגדולים שצ'אקון מדבר עליהם כולל עצמו שברובם לא היו צוענים (!), רחשו הערכה עמוקה כלפי קאנטה חיטאנו ובחרו לסטות ממנו מפני הכבוד אליו ולא רק בגלל טעמי התקופה ... היום, כמו שאומר Manuel Morao ב-  El Cante Flamenco Duele: "המורשת נגנבה, למרות שמהבחינה הרגשית היא עדיין שייכת לצוענים..."



ובכן, לאחר הקדמה זו, אני מזמין אותך לקרוא את עיקרי העדות עצמה. 

מתוך השיחה עם מאסטרו Chacón
שקיעת ה-Arte. ה-malagueñas של Juan Breva ושל Mellizo. 
כיצד התחיל אנטוניו צ'אקון ואיך הפחד לשיר הביא לו תהילה בשירת ה-malagueña. ה-seguiriyas ההן! ה-soleares ההן! ה-tonás ההן! ה-livianas ההן!

קבל את התנצלותי, הקורא היקר, אם עוד פעם אני נכנס אל תוך הדברים שהם לא המקצוע שלי, ושקרוב לוודאי אלוהים לא קרא לי להתעסק בהם. תהיה נדיב לב עמי, הרי בסופו של דבר אתה ואני ספרדים, וכל אחד מאיתנו רגיל לנדיבות ולנועם הליכות במרבית המקרים.

בהיסח הדעת עברתי יום אחד ליד הדלת של Los Claveles, כאשר שמעתי מתוכה קול ידידותית קוראת לי להצטרף לכוס יין. אני מודה עם היד על הלב שלא הייתי צריך לעשות מאמץ גדול כדי לקבל את ההזמנה; לא רק בגלל שהיא הייתה כל כך מפתה, אלא משום שהיא הגיע לא פחות ולא יותר מ-Antonio Chacón – הפרופסור והמאסטרו.

"בגריה יקירי, איך  הולך עם החלזונות האלה?" – שאל אותי, בנימה של שיפוט נדיב לב לגבי הציורים שלי.
ולאחר תשובתי המתחמקת, המשיך:
"כן, אני יודע, שאתה נכנסת לענייני הכתיבה."
התכחשתי מהטענה הזאת בכל הכוח מתוך הכבוד וידידות שרחשתי כלפי הסופרים. אבל לא רציתי לפספס את ההזדמנות, וציינתי שרציתי לדבר איתו על הזמר העמוק.

"עצור כבר פה! – הוא קטע אותי באופן מחמיר. צריך לקרוא לזה "קאנטה חיטאנו" (cante gitano), שום דבר לגבי קאנטה חונדו."

- "טוב, איך שאתה תגיד. הרי בדברים האלה אתה הסמכות העליונה. דבר אל הקוראים של La Voz על קאנטה חיטאנו."

- "אז אני לפקודותיך, ידידי בגריה."

התחלתי לשאול אותו עם ביישנות טבעית של אדם שעל אף להיות סטודנט הולך עם השאלה אל הפרופסור.

- "האם בעבר היו שרים יותר טוב ממה ששרים היום?"

- "בשביל השירים של היום לא צריך לימוד שהיה נדרש לפניכן. לפני כדי לשיר, אדם היה צריך להיות "מישהו". והיום כל אחד יכול להקדיש את עצמו לשירה. אפשר לראות הוכחה לדבריי ב-Bermudez הזקן, שזכה בפרס בגרנדה, ולמרות הפגמים שלו זכה באהדה כלפי אמנותו, כי הוא יודע להביס את הקשיים הכרוכים בשירה של caña ו-polo."

- "האם אתה חושב שקאנטה של היום נמצא בשקיעה?" 

- "מה שאני חושב שאם ל-cantes של היום הייתה חשיבות כמו ל-cantes של פעם, הקאנטה לא היה מגיע למצב של חוסר יוקרה והערכה היום."

- "אבל אתה מודה שאמנים בולטים של זמננו הוסיפו זוהר רב לאמנות הזאת?" 

- "זאת אמת. ומצבה החשוב הוא בזכות Zuloaga ו-Falla. אבל אתה לא תכחיש שזה עצוב שאמנים כה גדולים צריכים להגיע כדי לעזור לנו, ולהוציא אותנו מהשפל אליו נפלנו. זה עצוב שאנחנו לבד לא היינו יכולים לעשות את זה. כל יום אני מסביר את עצמי פחות ופחות (לא היום כשאני כבר זקן, אלא אפילו כשהייתי צעיר), כיצד אבד זיכרון הקאנטה הנהדר של ה-seguiriya של Curro Dulce, ובכלל כל הקאנטה של Silverio Franconetti. בטח הסיבה לכך היא הפחד לא להיות מסוגל להביס את הקשיים הטמונים בשירתם. מה תאמר לי על אותן serranas או אותם cabales של סילבריו או soleares de Paquimi?" 

בגלל שאין לי מה להגיד על כל זה, ממשיך ידידי היקר:

- "אם Bermudez הזקן היה שר את הדברים האלה בתאטרון-Reina Victoria  בסביליה, הקהל היה יכול לראות את האמת של מה שאני אומר. על אף הפגמים שיתכנו לאדם בן 70 שלא היה שר המון זמן."

- "ותגיד לי: ממתי אתה חושב מתחילה השקיעה של קאנטה חיטאנו?"

"למיטב הבנתי, הסיבה העיקרית לכך היא הצלחתו הגדולה של Juan Breva עם ה-malagueña שלו. הקהל המסונוור הלך אחריו ושכח בכפיית טובה את השירה שהייתה לפני. כן זה נכון שבתחום שלו ל-Juan Breva יש זכות רבה. אחר כך הגיע El Canario עם השירה המעודנת שלו - מה שהפריד את הקהל עוד יותר מהרעיון של קאנטה חיטאנו. ואם היה חסר דבר מה, זמר עדין Enrique El Mellizo שידע לשיר ברצינות את ה-seguiriya ובצורה ראויה לאהדה את ה-soleares, נכנס גם הוא לגמרי ב-malagueñas, ולמרות שהיה שר אותן כמו שלא שמעתי אדם אחר שר, הוא עזב את arte puro והתמכר לטעמי התקופה."

- "ולגבי עצמך אתה לא רוצה לספר?"

- "טוב, אני התחלתי לשיר seguiriyas בשנותי הראשונות והייתי צריך לעזוב אותן עם כאב (כדי שהקהל יבין אותי) וללכת בעקבות הטעם שיצרו Juan Breva, El Canario ו-Enrique El Mellizoוהיום אתה רואה אותי אסיר של malagueñas. ולא משנה אותם אלפים רבים שקיבלתי עבורן (למרות שאין ברשותי כלום), אני מרגיש נוסטלגיה כלפי שירה עתיקה, וכשאני רואה אדם זקן, כמו Bermudez שר בצורה של פעם, לבי הולך אחריו, כי אני אוהד אמיתי של האמנות שלי."

- "איך אתה התחלת לשיר?" 

- "אז תקשיב. הפעם הראשונה כששרתי הייתה בקאדיס, ב-1886 בפראיה del Perejil. התכוונתי לשיר סיגריה, אבל כשהתיישבתי ליד Patiño הגדול, ראיתי Enrique el Mellizo נכנס עם אחיו Mangoli עם קבוצה של אוהבי פלמנקו מבינים, התמלאת בפחד לשיר seguiriya ושרתי malagueña.

אפשר להגיד שמשם מתחילה האישיות שלי. מחיאות כפיים שקיבלתי גרמו לי לצור סוגים שונים של malagueña. סילבריו שמע עלי, הוא הכיר אותי ולקח אותי ב-1887 לסבילה לבית קפה המפורסם שלו."

אני שואל את אנטוניו צ'אקון שיגיד לי על הזמרים המודרנים, כי כבר אמר דברים מעניינים על העתיקים, אבל אני רואה שהוא רוצה להינצל מהשאלה ואני לא לוחץ. דבר אחד הוא אומר: "את זה צריך להשאיר לשיקול הדעת של השומעים."



נ. ב.

בכל תקופה ותקופה יש מין נוסטלגיה כלפי העבר. אומר הזקן: "היום זה לא כמו שזה היה פעם". אין מה לעשות עם זה - אי אפשר לעצור את הזמן. אבל מה שכן אפשר וצריך, זה לדעת את ההיסטוריה של התרבות אליה אנחנו רוצים להשתייך, להכיר את המסורת לעומקה. וזאת כדי לעשות דברים מתוך הכבוד, מתוך ההבנה ובטעם טוב. הבאתי את העדות הזאת, כי היא מאוד רלוונטית לימינו בהם רווחת התפיסה שכל אחד יכול ... לשיר, לרקוד, לנגן להיות אמן. במקרה של פלמנקו, תפיסה זו גורמת לזלזול במה שאפשר לקרוא לו כ-"פרוטוקול של פלמנקו". אז אם אנטוניו צ'אקון עצמו, שהוכתר כאב השירה - El Papa del Cante בהיותו לא צועני, כן ידע להודות בגבולותיו ובפחדיו ולהיות בקורתי כלפי עצמו מתוך הכבוד לאמת הפלמנקה, אנחנו מחויבים אליה לא פחות ממנו.

תגובה 1:

  1. היי ניניו - לא מצליח לסמס לך, אנא תתקשר אליי (שלחתי לך גם מייל)

    השבמחק