בהמשך לכתבה "לשון הדיפלומטיה זרה לגיטרה" שפירסמתי ב-10.12.2012 ברצוני להוסיף הערת שוליים נוספת לפיסקה שתמציתה היא:
"זה לא חשוב כמה תוים אתה מסוגל להכניס אל תוך הרגע. מה שכן חשוב זה להכניס רק אחר אבל טוב ובקומפאס. טכניקה זה אמצעי של פחדנים, ומה שכן שווא ערך זה להביע עם הגיטרה מה שאף פעם לא תגיע להביע עם המילים ... וזה לא כל אחד יכול. גיטרה לא מבינה את לשון הדיפלומטיה, היא שקופה."
בהקשר הזה אני מפרסם את הסרטון הבא (עם תרגום לעברית) ובו פקו דה אמפרו, יורש המסורת הפלמנקה של דיאגו דל גאסטור (Diego del Gastor), מנגן סולאה ומדבר על המסתורין הייחודי של הנגינה איפה שכל תו באמת בא מלא רגש (donde de verdad se sienten las notas).
חשוב לשמוע, לנסות להבין ולהרגיש את הנאמר יחד עם הנגינה, כפי שזה. מהו מסתורין, מהו דואנדה פלמנקו ... אותה תחושה עזה מעבר למילים שמעמידה את האדם בפני התהום, גורמת לו לסחרחורת, היפוך גמור לתקון המידות ... אין פה מקום לטעון לוגי, אלא לרגש חשוף, למהות קיום האדם וביטויו דרך כלי הנגינה.
חשוב לי להתעכב על הנקודה הזאת וכן לעמוד על ההבחנה בין פלמנקו פורו כביטוי לחיי האומן ופלמנקו כאמנות מחושבת שעליה כתבתי במאמרי הקודם. זאת מדרגה מהותית לקראת פרסום המאמר הבא שידבר על ההבחנה בין cante jondo (שירה עמוקה) ו-cante flamenco (שירת פלמנקו).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה