על הפחד ועל החוויה שאתה אף פעם לא מוכן - לחצות את הגשר

-->

כשהייתי בספרד בחיפוש אחר פלמנקו אמיתי, ידעתי שהייתי צריך להתקרב למקור, לאלה שהם בעלי האומנות הזאת – לצוענים. לקח לי שלוש שנים עד שסוף סוף הכרתי אותם במלגה, - את סוזנה מנסנו ובעלה חואן גונזלס. הם היו אלה שפתחו בפני את הדלת לעולם הפלמנקו האמיתי – לפלמנקו כחוויה וכדרך החיים. איך זה קרה שהצלחתי "להתגנב" לעולם הסגור – זה סיפור בפני עצמו ואני אשמור אותו לעתיד. פה אני רוצה לכתוב על משהו אחר, משהו מוכר – על הפחד ועל החוויה שאתה אף פעם לא מוכן. הידידות החולניות האלה ליוו אותי בדרכי די הרבה זמן עד שנפרדתי מהם. ועכשיו בתור מי שחווה ונרפא, אני מזהה את הנוכחותם אצל אחרים

ובתור מורה אני דוחף את תלמידיי להתגבר עליהם. כמו שפעם המורים שלי דחפו אותי .. ואילו לא, הייתי נשאר בעבדותן.

יום אחד סוזנה שאלה אותי: אתה רוצה להופיע איתנו? הופתעתי, כי אפילו לא חשבתי על זה. הייתי מתאמן יום ולילה, אבל לעלות על הבמה ... מוגזם. ובגלל שהייתי כל כך מודע לכל מה הייתי צריך לשפר ולפער בין מצבי לרמת המיומנות של אלה שמהם למדתי, חשבתי: "למה היא מציעה לי את זה? הרי זה ברור שאני לא יכול, לא מוכן." ובמקום לקחת את ההזדמנות, סירבתי. במקום לההרגיש שזאת פריבילגיה גדולה שזכיתי בה, חשבתי שהיא מעליבה אותי. לא הרגשתי מוכן כדי לעלות על הבמה. פחדתי. הייתי מעדיף לחשוב שהייתי מציאותי בהערכה עצמית ... אבל זה לא. פחדתי.

עברה שנה וסוזנה שאלה אותי עוד פעם, ועוד פעם השבתי לה שאני לא מוכן. אבל אז היא אמרה לי בחוסר סבלנות: "הפלמנקו נלמד על הבמה – el flamenco se aprende sobre las tablas ." והבנתי שכן, הגיע הרגע, שאני חייב, שלא יהיה מצב בו אני אהיה מושלם ואז יגיע מומנטום ובאופן טבעי והדרגתי אני אעבור מכיסא הלימוד לכיסא על הבמה. חייב לקפוץ למיים עמוקים. עכשיו, כשאני כותב על זה, אני נזכר במילים של אחד האנשים שאני מחשיב למורה שלי. הוא לא עסק במוסיקה, אבל הוא אמר לי פעם: you must learn to play through your mistakes. אפילו אם עשית טעות, היא נשארת בעבר ואתה חייב להמשיך לנגן. אתה לא עוצר. רק מי שלא עושה דבר, לא טועה, אבל הדרך לשלמות היא דרך הטעויות.

עליתי עם Kelipé על הבמה. נורא פחדתי מלעשות טעויות: מלזייף, מלהכניס מחיית כפיים במקום הלא נכון. אחרי כל הופעה הייתי יוצא כמו לימון סחוט, רעדו לי ידיים. אבל במבט לאחור, זה מה ש"עשה את זה". אם הייתי מחכה לרגע בו הייתי מרגיש מוכן, לעולם הרגע הזה לא היה מגיע. ושתבינו, באופן מילולי למדתי הכל על הבמה, כי כל פעם כשהיינו עולים זה היה שונה: חוץ מקטעי סולו, השאר היה אילתור.

עם המורים שלי על הבמה: 

Susanna Manzano "La Yedra", Juan Gonzales "El Indio" - Kelipé - Malaga, 2008

אני כותב על זה עכשיו כדי לשתף קודם כל אתכם, תלמידיי היקרים, וכל מי שיבוא לקרוא את דבריי. להתגבר על הפחד – זה האתגר הפלמנקו. לשבור את מחסומי האגו. כשאתה נלחם והולך עד הסוף, לא משנה עד כמה פשוט אתה מנגן ... זה לא חשוב, מה שחשוב זה לשבור את קליפת האגו כדי להביע את הרגש הטהור. כן, סולאה זה סולאה ובולריה היא בולריה ... אבל המטרה היא לא לנגן כמו פקו דה לוסיה או מישהו אחר, המטרה היא לנגן כמוך. זה מה שחשוב, ואין לזה מחיר, וזה מה שגורם להרגיש לאנשים אחרים, גורם להם לצמרמורת. ולא הטכניקה ...

שמעתי מהבחורות שהיו מגיעות לשיעורי הריקוד את המשפט "אני צריכה להתאמן בבית, ללמוד עוד כמה צעדים" או מהתלמידים בשיעורי הגיטרה "אני אתאמן על זה לבד בבית"... מוכר, נכון? ההרגשה הזאת שאתה כבר לא קולט, או במקרה של הריקוד שאותותו את הולכת להתפרץ בבכי. והתשובה הפלמנקה לזה היא: "לא, את תעשי/ אתה תעשה את זה עכשיו!" לא כדי לאנוס את התלמיד, אלא כדי לעזור לו להתגבר. הפלמנקו זה לא רק לרקוד או לנגן, זה להביע את עצמך תוך כדי התגברות על הפחד עד שהאחרון נשכח ונעלם. זאת הטרנספורמציה. וזה מה שצריך לעשות מורה אמיתי – לגרום לטרנספורמציה. ואני חוויתי אותה על בשרי וראיתי אותה אצל אנשים אחרים - בכי, ייאוש, דכאון ואת המיים הטהורים ואת החיוך המאושר בסוף... וזה מה שגורם לאושר אמיתי וסיפוק אצל מורה אמיתי.

צעד אחרי צעד, תו אחרי תו, כמו טיפות המיים שמתחלחלות אל תוך הסלע והופכות אותו לכלום, כך נעלם סלע הפחד האנושי ובמקומו מגיעה תחושת הקלות. זה מה שמצפה לכם בצד ההשני של הגשר – זהו הרווח האמיתי. אבל צריך לחצות אותו. וזה מה שאני מחפש בחיי ועוזר לאלה שהחליטו ללכת בדרך הפלמנקו ובאים ללמוד אצלי.

נ.ב. היום הייתי במכתש הקטן עם משפחתי. הדרך לכניסה למכתש הייתה די  קשה, ופגשנו חבר'ה שהיו נוסעים באוטו מהכיוון הנגדי. הם עצרו ושאלו אותנו לאן אנו נוסעים. אמרנו שלכניסה למכתש. אז הבחורה אמרה: "אנחנו גם רצינו, אבל אין דרך להתקרב לשם." אז הם הסתובבו ונסעו בחזרה. אנחנו המשכנו לנסוע. להפתעתינו, אחרי הפניה בה הם החליטו לחזור, הדרך השתפרה ולקח לנו עוד 5 דקות נסיעה כדי להגיע למקום שממנו התחיל הטיול הבלתי נשכח הזה...

ככה זה, לפעמים אדם נמצא כל כך קרוב לייעודו ואז הוא מוותר, חושב שהמאמץ היה לחינם ... ולא מגלה מה יש שם בצד השני. ואני שואל האם זה לא ייעוד האדם לגלות, ללכת עד הסוף במה שהוא רוצה בלי להתבייש . אם לא לזה נועדו החיים האלה, אז בשביל מה? כדי להשאר עם הפחדים ולשמור כמה שיותר על תחושת הנוחות? אם כך, למה זה לא גורם לאדם להרגיש אושר והוא עדיין מרגיש את אי שקט? מדוע? ומדוע השקט ושביעות הרצון באים אחרי מאמצים? ...


הגשר שכמעט חצית, לא חצית.