בהרצאתי האחרונה "אבן גיר, רצח מסתורי ומורשת הפלמנקו של מורון דה לה פרונטרה" בין החומרים שהצגתי היה אותו קטע וידאו "משפטי פלמנקו על מהות הפלמנקו", שאליו התייחסתי לא מעט בפירסומיי הקודמים. עדות זו של דיאגו דה מורון שימשה אותי כדי לדבר על הקשר בין חוויה לביטוי אמנותי, ועל שירת הסבל האופיינית לפלמנקו מקורי. אבל הפעם בזכות השיחה שהתפתחה עם משתתפי ההרצאה, התגלתה לפניי זווית אחרת שדרכה מסתמן מסר אופטימי לאדם המקדיש את עצמו לפלמנקו היום. לחשיפתו של אותו מסר מוקדש המאמר הזה.
אני בעצמי זכיתי לחיות את החיים האלה של פעם במשך שנתיים הראשונות שלי בספרד. על מנת לשרוד עבדתי בחוות ושנה הייתי רועה צואן בהרי אלפוחרה באיזור גרנדה. זכיתי לחוות על בשרי את החיים האלה. בשיחות עם אותם אנשים שלא רצו להפרד מאורח חיים עתיק, שמעתי לא מעט סיפורים על החיים ההם עם סיומת כמעט זהה. זה היה קשה, אבל אלה היו חיי צוותא, היו עוזרים אחד לשני, כמו משפחה גדולה. היו מתאחדים כשמזג האוויר לא איפשר לעבוד ופותחים בפיאסטה ובה היו מוציאים מעצמם את כל המטען הנפשי. בתור הערת שוליים אוסיף, שאולי בגלל זה פיאסטה הייתה יכולה להמשך שבוע שלם, כי היה כל כך הרבה עצב ושימחה טמונים בפנים שאי אפשר היה לעצור עד התרוקנות מוחלטת - כשלא נשאר כח לשתות, לשיר, לרקוד ולנגן. וגם לא היה לאן למהר ... זה היה פעם.
"חיים של פעם"- אחת מכמה תמונות שצולמו באותה תקופה כשהייתי רועה צואן
Chaparra - Las Alpujarras, 2006
כשזה מגיע לשירה, מוסיקה או ריקוד פלמנקו, ללא ספק חל שינוי גדול. היום, כמו שאומר דיאגו ועימו המאסטרוס של האסכולה העתיקה, אנשים צעירים "אוכלים את הגיטרה", יש להם טכניקה מרהיבה, אך נגינתם היא ריקה. ניקח עוד עדות ונצפה בקטע מתוך הראיון עם Paco Cepero:
בוידאו זה מתייחס המאסטרו Cepero לדרך הלמידה של היום לעומת זו שעבר הוא ואמני פלמנקו של הדור שלו ואלה שקדמו לו. אך בעיניי הבעיה היא לא רק בכך שמהרגע הראשון אדם שמתחיל ללמוד פלמנקו מקבל הכל, אלא גם בעצם הנגישות של פלמנקו היום באמצעי התקשורת המודרניים, דהיינו ה-youtube, דיסקים, וידאויים וחומרי לימוד רבים - מה שלא היה קיים לפני 15 שנה. תופעה זו שינתה את תפיסת הפלמנקו וגם תפיסת הלימוד של פלמנקו. נגישות אמצעי עזר יוצרת תחושת האפשרות של קיצור הדרך - שאפשר ללמוד פלמנקו דרכם. לכן, אין זה פלא שחיקוי צורני הוא זה שמאפיין את התפיסה הרווחת של לימוד פלמנקו (ולא רק של פלמנקו) היום. אך לחיקוי צורני זה תוצאת ליווי - ריקנות הביטוי האומנותי. אפשר להעתיק, אבל האם מחיקוי צורני יבוא דואנדה? ואם לא, אז לשם מה כל זה? הרי הנגינה היא לא אוסף של אקורדים וסולמות, כמו שהריקוד אינו אוסף של תנועות ורקיעות נעליים.
אדרבה כל זה תקף לגבי ייסוד הפלמנקו - שירה שנולדה בין פטיש לסדן בתוך הנפחיה הצוענית כביטוי לגורל המר של רדופי השלטון ואינקוויזיציה. לכן שירת פלמנקו כל כך כואבת ולכן אותו משפט שנהגו להגיד הזקנים על המצב של היום: "פעם כדי להיות זמר פלמנקו, אדם היה צריך להיות מישהו" (ראו: Cante Gitano - ראיון עם אב השירה אנטוניו צ'אקון). זאת משום שכדי להיות זמר פלמנקו אז, לא היה מספיק להיות בעל יכולות ווקליות, אלא להיות סוג של נביא, משיח עם שמסוגל להביע את הרגשות הקולקטיביים, להביע כאב, יגון, סבל ודרך הדמעות לגרום לקטארסיס, לתת תקווה לאדם...
יכול להיות שמכל האנשים שדיברו על כאב וסבל כייסוד של שירת פלמנקו ומוסיקה צוענית, העדות הבאה מאת אב השושלת הפלמנקה Manuel Morao ומאת Moraito Chico מסכמות את הנושא בצורה הכי קולעת.
מקור: El Cante Bueno Duele - "שירה טובה כואבת"
המסר האופטימי
האמנם יש מסר אופטימי, אחרי כל הנאמר? כן. במובן החיובי הסבל הוא השתוקקות הנפש לשלמותה, חיפוש הדרך לביטוי ולמיצוי עצמה. זהו טבע של אמן מטבעו, שאינו מסוגל לדחות דברים למחר כי זה מה שבוער בעצמותיו כרגע. כמו שאומר דיאגו דה מורון בוידאו הראשון: "Con en arte no se puede vivir" כלומר: "עם אמנות אי אפשר לחיות" (להבדיל ממשפט נפוץ-"מאמנות אי אפשר לחיות"). הכוח היוצר הוא זה שדוחף וגורם לאי שקט ולסבל הכרוך בצירי לידה המלווים את הופעת היצירה אל העולם. ומכך ברור שכאשר מדובר ביצירה אמיתית לא ניתן לחקות אותה, או כמו שאומרים היום "לשווק" אותה, היות שטבעה הוא ייחודי ואי אפשר לשכפל את יחס החיבור בין נגן לכלי ודרכו מופיעה לאור יצירתו. פלמנקו שלא חוזר על עצמו הוא פלמנקו אמיתי. כל פעם זו היא דרך חדשה אל החופש - להשתחרר מה-Arte וכך זה לגבי כל רובד של פלמנקו: שירה, נגינה וריקוד.
החלק השני של המסר הוא באותו יחס החיבור בין אדם מודרני שבדרכו שלו בא לפרש את מסורת הפלמנקו. לא במקרה אומרים שפלמנקו הנה דרך החיים, לא במקרה בוידאויים ישנים שצולמו בתחילת שנות ה-70 (סידרה Rito y Geografia del Cante Flamenco) אנחנו עדים לסצינה הטיפוסית: צעירים יושבים עם הזקנים ליד השולחן - כי כך בדרך זו "מפה לאוזן" הועברה ועדיין מועברת מסורת פלמנקה לאורך הדורות.
Tia Anica la Piriñaca
מדוע זה חשוב? האם מדובר בעניין של חיקוי חיצוני או שיש דבר מה יותר עמוק בכך? על מנת לענות על שאלות אלה, אביא דוגמא שבה השתמשתי במהלך ההרצאות.
לפני שנחשפתי לפלמנקו ונסעתי לספרד בעקבותיו, הייתי איש רוח ומחקר ואחת העבודות שלי הייתה ב-"יד ושם". חלק ניכר ממנה היה כרוך בכתיבת חומרי לימוד על בסיס עדויות של ניצולי השואה. במסגרת אותו מחקר שערכתי יצא לי פעם לראות הקלטה מאחד הכפרים בפולין. אינני זוכר כעת איפה את פרטי המקום בו צולם הסרט, אך היה שם קטע שנחרט בזכרוני. המראיין שאל את אנשי הכפר אם הם זוכרים את היהודים שהיו חיים לפני פרוץ המלחמה (כל היהודים גורשו לגטאות ולאחר מכן נשלחו למחנה השמדה). אחד מהקבוצה, איש די מבוגר עם מראה פולני טיפוסי אמר: "כן, היו פה יהודים והם היו נוהגים לרקוד בצורה כזאת" ואז הוא הרים את ידיו למעלה, והוא ואחרים סביבו התחילו לעשות תנועות הגוף שהזכירו בצורה מרוחקת את ריקוד יהודי השטאטל ולהוציא קריאות שהיה ניתן לזהות בהן את שפת היידיש.
סצינה זו חרוטה בזכרוני ואותה אני מביא כדוגמא כדי לאתגרכם. האם הייתם אומרים שאותו ריקוד שנעשה על העצמות היהודיים הוא אמנות יהודי שטאטל? האם חיקוי חיצוני הנו מספיק כדי לאשר את מיהמנותו למקור? אין ספק שאפשר להגיע לדרגה מאוד גבוהה של חיקוי, אפילו לעשות חיקוי יותר יפה מהמקור, אבל החיקוי הצורני שאינו נולד מתוך הרגש, מתוך אותו חיבור אל המסורת, אל העם וגורלו, נידון לריקנות. רלוונטיות דוגמא זו של פלמנקו היא בכך שיש הרבה משותף בין גורל העם היהודי לגורל העם הצועני. נושא זה דורש התייחסות נפרדת ועמוקה, אבל לצורך כתבה זו אזכיר ששני העמים היו נרדפים לאורך הדורות, נוודים השומרים על זהותם ותרבותם.
לכן, לנו כיהודים שמאחורי כל אחד מאיתנו (ללא מקרה יוצא דופן!) ישנה היסטוריה של הדורות הקודמים שעברו רדיפות אנטישמיות, פוגרומים, שואה וכו' יש יותר כוח ויכולת אמפטית להבין את מקור הפלמנקו. האם חשבתם שעצם המשיכה לפלמנקו כביטוי לרגשות הבוערים בתוככם, מקורו הוא בקול הכאב והשימחה של כל אותם דורות למשפחתכם שהכרתם בתמונות או דרך הסיפורים או אולי כלל לא הכרתם, אך השפעתם השאירה חותם עמוק על אישיותכם, מבלי שידעתם זאת?
המסר האופטימי, כמו שקראתי לו, איננו קל ואין בו קיצור דרך, אך הוא מסמן את הדרך בה צריך ללכת מי שרוצה ללכת בדרך של פלמנקו בימינו.
לפני שנחשפתי לפלמנקו ונסעתי לספרד בעקבותיו, הייתי איש רוח ומחקר ואחת העבודות שלי הייתה ב-"יד ושם". חלק ניכר ממנה היה כרוך בכתיבת חומרי לימוד על בסיס עדויות של ניצולי השואה. במסגרת אותו מחקר שערכתי יצא לי פעם לראות הקלטה מאחד הכפרים בפולין. אינני זוכר כעת איפה את פרטי המקום בו צולם הסרט, אך היה שם קטע שנחרט בזכרוני. המראיין שאל את אנשי הכפר אם הם זוכרים את היהודים שהיו חיים לפני פרוץ המלחמה (כל היהודים גורשו לגטאות ולאחר מכן נשלחו למחנה השמדה). אחד מהקבוצה, איש די מבוגר עם מראה פולני טיפוסי אמר: "כן, היו פה יהודים והם היו נוהגים לרקוד בצורה כזאת" ואז הוא הרים את ידיו למעלה, והוא ואחרים סביבו התחילו לעשות תנועות הגוף שהזכירו בצורה מרוחקת את ריקוד יהודי השטאטל ולהוציא קריאות שהיה ניתן לזהות בהן את שפת היידיש.
סצינה זו חרוטה בזכרוני ואותה אני מביא כדוגמא כדי לאתגרכם. האם הייתם אומרים שאותו ריקוד שנעשה על העצמות היהודיים הוא אמנות יהודי שטאטל? האם חיקוי חיצוני הנו מספיק כדי לאשר את מיהמנותו למקור? אין ספק שאפשר להגיע לדרגה מאוד גבוהה של חיקוי, אפילו לעשות חיקוי יותר יפה מהמקור, אבל החיקוי הצורני שאינו נולד מתוך הרגש, מתוך אותו חיבור אל המסורת, אל העם וגורלו, נידון לריקנות. רלוונטיות דוגמא זו של פלמנקו היא בכך שיש הרבה משותף בין גורל העם היהודי לגורל העם הצועני. נושא זה דורש התייחסות נפרדת ועמוקה, אבל לצורך כתבה זו אזכיר ששני העמים היו נרדפים לאורך הדורות, נוודים השומרים על זהותם ותרבותם.
לכן, לנו כיהודים שמאחורי כל אחד מאיתנו (ללא מקרה יוצא דופן!) ישנה היסטוריה של הדורות הקודמים שעברו רדיפות אנטישמיות, פוגרומים, שואה וכו' יש יותר כוח ויכולת אמפטית להבין את מקור הפלמנקו. האם חשבתם שעצם המשיכה לפלמנקו כביטוי לרגשות הבוערים בתוככם, מקורו הוא בקול הכאב והשימחה של כל אותם דורות למשפחתכם שהכרתם בתמונות או דרך הסיפורים או אולי כלל לא הכרתם, אך השפעתם השאירה חותם עמוק על אישיותכם, מבלי שידעתם זאת?
המסר האופטימי, כמו שקראתי לו, איננו קל ואין בו קיצור דרך, אך הוא מסמן את הדרך בה צריך ללכת מי שרוצה ללכת בדרך של פלמנקו בימינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה