יום רביעי, 8 באפריל 2015

תרגום מתוך הספר - Duende: A Journey in Search of Flamenco

אישה גדולה יוצאת מעומק הבמה ומתקרבת אל הקהל לרקע נגינת הגיטרות. היא דורכת בחוזקה על הרצפה, מרימה את ידה מעל ראשה ובתנועה חדה שומטת אותה הצידה. במבט של התרסה היא בוהה בנו. המוסיקה עוצרת ונהיה שקט מוחלט. האישה מקרינה את עוצמתה על כל הכיכר. היא נושמת בכבדות, רגליה מושרשות חזק בקרקע, סנטר מורם, עיניה זוהרות.  פניה הם ביטוי חי של כאב. שערה השחור פזור על גבי שמלתה הצהובה. הקהל המהופנט לא מסיר ממנה עיניו כשהיא עומדת שם ללא תנועה, נטויה קליל כלפיו. היא מותחת את זרועותיה בצדדי הגוף ופורשת את ידיה כמו סופגת אנרגיה בלתי נראית לעין. לרגע אני חושב שהיא לא תזוז לעולם, שאין צורך בכך, מפאת חוזקת הכישוף שהיא הטילה עלינו.

באיטיות היא מורידה את ראשה על  החזה. צליל נמוך ועמוק מגיע מאי שם: קול שמהדהד בתוך הרמוניות מורכבות הנעולות בתוך תו בודד. אני חושב שהקול מגיע מהבמה, אבל נדמה שהשירה, – אם בכלל ניתן לקרוא לזה שירה, לא מתפשטת בחלל, אלא ממלאה אותו כמים ללא כל מאמץ. אני הלום, כאילו חלק פרימיטיבי של נפשי שהיה בתרדמה ארוכת ימים התעורר לחיים כנגד רצונו. מעולם לא חוויתי זאת, ואני נאבק עם עצמי כדי להבין מה עובר עלי כשהרגשות ששכחתי, או לא חוויתי כלל, משוחררים על ידי המוזיקה וממלאים את תוכי.

האישה מרימה את פניה שוב, פיה  פעור קמעה ואני מבין שהצליל מגיע ממנה. היא שרה. אבל זה לא קול מתוק, לא מנגינה נעימה או מוכרת. זה נשמע יותר כמו זעקה, בכי או צעקה. המוסיקאים מאחוריה מתחילים לנגן גיטרות – אקורדים קצרים בקצב מהיר, אצבעותיהם מוציאים מהמיתרים צלילים מוריים משונים. קול האישה מתנוסס כמו קריאת המואזין לתפילה. אנוכי שבוי על ידי מוסיקה, כאילו כל הפרדה ביני לבין הקצב נעלמה.

נדמה שהאישה הגדולה ששרה על הבמה רוקדת, אבל היא בקושי זזה. אני מרגיש שהיא נכנסת אל תוך משהו ומושכת אותי עמה. גל תחושת צינה עולה בתוכי ודמעות מתגלגלות על עיניי, כשהזעקה שיוצאת מריאותיה מהדהדת בתוכי וגורמת לי לרצות להצטרף אליה. שערותיי סומרות על הקצה, הדם יורד לרגליי. משותק למקום, אני מושהה בין הרגש הלא מצונזר על ידי השכל שמשתלט עלי לבין תחושת הבושה על מה שאני מרגיש.

השיר ממשיך ואני מבין שגם אחרים שבקהל חווים אותו דבר. אני יכול לראות זאת על פי הבעות פניהם , על פי המבט שבעיניהם. אני מרגיש איך  בין רגע  טראנס זה סוחף את כולנו. קולה מהדהד בתוכנו ונשמעות הצעקות: "Ole," "Arsa," "Eso es". יש שלוחשים זאת תחת נשמתם, אחרים צועקים, וורידים פועמים על צווארם.

האישה ממלאת אותנו ואת הערב סביבנו עם תחושת חלל אחר. השיר מסתיים, והקהל פורץ במחיאות כפיים ספונטניות ואקסטטיות. זה שחרור רגשי הגדול ביותר שאפשר לדמות.

תרגם: Niño de Bela




אין תגובות:

פרסום תגובה